שיתוף ארוך
אמא שלי היתה מבשלת נפלא. תמיד צחקנו שהיתה לנו ילדות עשוקה - ללא שניצלים (אבל עם ברווז ברוטב דובדבנים, הודו בערמונים וכיוב'). בגלל בעיות עיכול - ב-10 שנים האחרונות לא יכולתי לאכול אותו, רק להריח. בסוף שבוע הזה הכנתי לבן זוגי מאכלים של אמא: מאכל שאנו קראנו לו "הר" (כי הוא היה כ"כ טעים שאוכלים ממנו הר שלם...) וכנפיים ברוטב סיני. ואז חשבתי על משהו. התקשרתי לאחי הגדול והיקר (שמאד אהב את האוכל של אמא) ושאלתי אותו מה התוכניות שלו לשבת, ארוחת צהריים... היום הגענו אליו בן זוגי ואני, עם כל האוכל - ועשינו ארוחת אוכל של אמא. היה מרגש. מחר נכנסים הקונים של הבית של אמא ומתחילים לשפץ. ממחר אין יותר הבית של אמא. זה היה הבית שלי מאז שאבא נפטר (מגיל 8 => 24 שנים). היום הלכתי להיפרד (לפני שהלכנו לאחי), לפנות את הדברים האחרונים, להסתובב שם - איפה שגדלתי, בפעם האחרונה.... אני כ"כ קשורה לשם וזה כ"כ קשה לי, ממש מוזר עד כמה זה קשה (מרגיש יותר קשה מהאבל עצמו). מצאנו עוד מציאות אחרונות - שיקופיות של המשפחה, וקסטת וידאו עם מסיבת הפרישה של אימי (היה לי את העותק המקורי מהמצלמת וידאו). אחרי שחזרנו הביתה, שמתי את הקסטה וצפיתי. כ"כ מוזר - כאילו אני לא מזהה את אמא. נורא מוזר לי שהיא היתה שמנה (וכך הכרתי אותה כל החיים שלי, חוץ מבמחלה), כאילו לא זיהיתי אותה (בן זוגי כן "זיהה" אותה), זה משהו שלי, אני זוכרת אותה (היום בזכרונות שלי) רזה וגם צעירה. זה די מדהים: אימי ילדה אותי בגיל 37 ומהלידה שלי היא התחילה להשמין (עד אז היתה רזה מאד). ואני זוכרת אותה וחולמת אותה צעירה יותר. מצאתי תמונה שלה מגיל 30 בערך (שאז עוד לא "הכרתי" אותה) וגיליתי שאני חולמת וזוכרת אותה מגיל זה (כלומר שאני זוכרת אותה מגיל שלא הכרתי אותה, וזהו גילי היום....). אמא נפטרה בבית (כמו שרצתה), איתי (וזה סיפור מרגש שאספר בפעם אחרת). היום עליתי לחדרה, עמדתי היכן שהמיטה היתה וביקשתי מאמא שתשחרר את הבית, כדי שגם אני אוכל לשחררו. בן זוגי קרא לי מהגינה והראה לי פרחים כתומים, אמרתי לו - זאת פעם ראשונה שאני רואה שהשיח הזה מוציא פרחים כתומים (תמיד אדומים) ובן זוגי אמר - הבית ממשיך הלאה, הוא נערך לדיירים החדשים, מגיע גם לו להמשיך הלאה... למה לי כ"כ קשה?
אמא שלי היתה מבשלת נפלא. תמיד צחקנו שהיתה לנו ילדות עשוקה - ללא שניצלים (אבל עם ברווז ברוטב דובדבנים, הודו בערמונים וכיוב'). בגלל בעיות עיכול - ב-10 שנים האחרונות לא יכולתי לאכול אותו, רק להריח. בסוף שבוע הזה הכנתי לבן זוגי מאכלים של אמא: מאכל שאנו קראנו לו "הר" (כי הוא היה כ"כ טעים שאוכלים ממנו הר שלם...) וכנפיים ברוטב סיני. ואז חשבתי על משהו. התקשרתי לאחי הגדול והיקר (שמאד אהב את האוכל של אמא) ושאלתי אותו מה התוכניות שלו לשבת, ארוחת צהריים... היום הגענו אליו בן זוגי ואני, עם כל האוכל - ועשינו ארוחת אוכל של אמא. היה מרגש. מחר נכנסים הקונים של הבית של אמא ומתחילים לשפץ. ממחר אין יותר הבית של אמא. זה היה הבית שלי מאז שאבא נפטר (מגיל 8 => 24 שנים). היום הלכתי להיפרד (לפני שהלכנו לאחי), לפנות את הדברים האחרונים, להסתובב שם - איפה שגדלתי, בפעם האחרונה.... אני כ"כ קשורה לשם וזה כ"כ קשה לי, ממש מוזר עד כמה זה קשה (מרגיש יותר קשה מהאבל עצמו). מצאנו עוד מציאות אחרונות - שיקופיות של המשפחה, וקסטת וידאו עם מסיבת הפרישה של אימי (היה לי את העותק המקורי מהמצלמת וידאו). אחרי שחזרנו הביתה, שמתי את הקסטה וצפיתי. כ"כ מוזר - כאילו אני לא מזהה את אמא. נורא מוזר לי שהיא היתה שמנה (וכך הכרתי אותה כל החיים שלי, חוץ מבמחלה), כאילו לא זיהיתי אותה (בן זוגי כן "זיהה" אותה), זה משהו שלי, אני זוכרת אותה (היום בזכרונות שלי) רזה וגם צעירה. זה די מדהים: אימי ילדה אותי בגיל 37 ומהלידה שלי היא התחילה להשמין (עד אז היתה רזה מאד). ואני זוכרת אותה וחולמת אותה צעירה יותר. מצאתי תמונה שלה מגיל 30 בערך (שאז עוד לא "הכרתי" אותה) וגיליתי שאני חולמת וזוכרת אותה מגיל זה (כלומר שאני זוכרת אותה מגיל שלא הכרתי אותה, וזהו גילי היום....). אמא נפטרה בבית (כמו שרצתה), איתי (וזה סיפור מרגש שאספר בפעם אחרת). היום עליתי לחדרה, עמדתי היכן שהמיטה היתה וביקשתי מאמא שתשחרר את הבית, כדי שגם אני אוכל לשחררו. בן זוגי קרא לי מהגינה והראה לי פרחים כתומים, אמרתי לו - זאת פעם ראשונה שאני רואה שהשיח הזה מוציא פרחים כתומים (תמיד אדומים) ובן זוגי אמר - הבית ממשיך הלאה, הוא נערך לדיירים החדשים, מגיע גם לו להמשיך הלאה... למה לי כ"כ קשה?
