يا سلام &
אחותי יצאת גבר, סחה על התרגום המושקע! הנה עוד כמה קצוות שאפשר להוסיף מבחינת שיתוף ידע, מהכיוון שלי: 1. עומרי - חיי: השורש עמ"ר מצוי הוא בכל השפות השמיות במשמעויות של זמנים ותקופות, ובאשר לעברית - עומר = שהוא גם תקופת זמן הנספרת החל מפסח וכלה בשבועות; בערבית יש הבדל בין המלים "חיאה" ו"עמר". חיים יותר במשמעם הביולוגי (אם כי משמשים גם ככינוי חיבה כמאמרך המושכל), לעומת "עמר" שמשמעו בעיקר לא תקופת החיים אלא איכותם, תוכנם, כל ההספק שלהם, כל הניסיון היקר והחשוב שנצבר במהלכם. לשון אחר: עת ייאמר לאדם אהוב כי נאהב הוא, ועת אובים כי ליבו ימס כמאמרו של עמר דיאב בשיר עוודוני שזכה גם לחידוש של זהבה בן, (כפי שנודע לי) "אלבי דאייב פיכ" - עדיפות היא למבע "עומרי" על פני "חיאתי": אתה לא רק חיי, אתה חיי וכל דבר אשר יקר לי ואשר השתנס בי עם חלופם. 2. המלה "קלב" - לב: לעתים מעבר של מבעים בין שפות מביא לשינויים שונים ומגוונים (בעלי חוקיות) עם התאזרחותם בשפה הקולטת. השינוי בעל החוקיות הפונימטית (כלומר הצלילית, הקשורה לעיצורים ולתנועות) הקיים במלה קלב הוא נשירת פ' הפועל (יש פעלים משורש זה, אם כי לא במשמעות הקשורה ללב): למשל קלב - לב; איסטודיו - סטודיו. השפה הקולטת לאחר מכן נוהגת במלה שחלה בה נשירת עיצור נוהגת במלה כבשלה (המלה לב למשל הפכה לגזרת כפולים בגלל סיבות שונות שלא נעמוד על קוצם של יו"דיהן כאן). 3. וראא = אחרי: במקורו של עניין, מלה זו נועדה להיות תיאור מקום: אחמד וראא פאטמה, כלומר אחמד [עומד] אחרי פאטמה מבחינת המיקום שלו. זה עדיין כך בספרותית, אלא ששפה מדוברת אוטונומית יחסית לכבלי הוריאנטה הספרותית שלה, ומתתפתחת מבלי להיצמד לשום אקדמיה ללשון שהיא. וכך חלה בה "התרחבות משמעות" (שעמדתי עליה בתגובה אחרת מוקדמת יותר שלי לתגובתה המחכימה של אלינה5 ע המלה "הואנם"): וראא הפך להיות גם תיאור זמן: יום וראא יום. יש לציין שתהליך דומה חל בעברית, אם כי הרבה יותר מוקדם בשנים (משום שהערבית היא שפה צעירה מאוד בהשוואה לעברית) למשל - במלה לפני: אני לפניך (גם במיקום הגיאוגרפי וגם מבחינת הזמן). נשים נא את ליבנו לכך שהמלה "לפני" אינה שייכת לעברית הדבורה אלא גם לעברית הספרותית, כלומר - כששינויים עוברים על השפה הספרותית - אז זה אומר דרשני, משום ששפות ספרותיות תמיד נחשבו לשומרות גחלת תרבותו הלשונית של עם זה או אחר. אבל לא לדאוג כפרה עליכם ועליכן. גם עניין זה לא נפלא מעיניה של הערבית היקרה ללבי: מילא וראא, אבל אם מישהו יבדוק מה קורה בעולם ההייטק, וכיצד מתמודדות האקדמיות ללשון הערבית עם הרחבת הלקסיקון הטכנולוגי של הערבית הספרותית והרשמית אז יראה מציאות שלא הכי מחמיאה למאניפסט הפאן-ערבי של הליגה הערבית. רקע קצרצר: בכל ארץ יש גוף ממלכתי העוסק בשפה הערבית. 3 האקדמיות ללשון הערבית הכי נחשבות נמצאות בדמשק (סוריה בשבילכם), בגדד (קובה זה האוכל היחידי שנכנס ויוצא באותה הצורה, אין פער תיווך) וסעודיה (מתי ישוחררו הנשים שם מכבלי הגברים?). כל אקדמיה כמובן מוציאה כתבים משלה, מכובדים מאוד, גם מילונים מן הסתם. חיפוש מושג מסוים, נניח "COMPUTER" יעלה מלים ערביות (ערביזמים) שונות לחלוטין ממילון למילון: מתחיל ב"חאסוב", ממשיך ב"חסאבה" וכלה ב"כמביוטאר". למה חנאן עשראווי לא הכי מתה על זה בתוקף אחראית על נושא הפאן ערביות היום בליגה הערבית? כי זה מראה על פילוג בעולם הערבי (לא שזה סוד, כן?), שמוצא את ביטויו בשפה. וכששפה ספרותית מתחילה להתפצל אף היא (וכולה בת 1700 שנה, שזה גיל מאוד צעיר לשפה) החזון של הליגה הוא לא יותר מאשר שגייה באספמיה. זה לא קורה בעברית הספרותית כמובן, ונהדר שכך. 4. המלה "גואיה" - בתוכי: בספרותית, אפילו בערבית הקלאסית, הספרותית הגבוהה יותר, אומרים: "גַ'וְפַ". אם השנים נשרה ה"פ", והחלו לאמור "ג'וא". למה נופלות אותיות? מדקדק ופילולוג נודע בשם אל-סיבוייהי מימי הביניים קרא לתופעה כזו "אל-איסתח'פאף פי אל-כלאם". לשון אחר: "הקלה בדיבור" (איסתח'פאף מהמלה ח'פיף - קל). בינינו - זה קיים גם בעברית. קחו למשל את המלה "צַ'לוֹתוּ" (שאל אותו!), "מנינים?" (מה הענינים),"בצפר" (בית ספר) ועוד ועוד... ועוד אין לי תמונות מהריקוד בחתונה... שנמשיך לחלום על רשרושים, סביוני
