חלק ב- זמן ההמתנה הכי ארוך או:
צחוק הגורל. באמת שאנשים טובים ונחמדים בניו-זילנד. אפילו אם אתה לא מקומי, אתה סופג את האווירה וכמו שנאמר "ברומא- התנהג כרומאי". למעשה, גם אם על פניו נראה שטרמפיסטים לא נפוצים עד כדי כך, התושבים רגילים לכך ולרוב שמחים לעזור. זו הסיבה שבד"כ באמת שאפילו אני לבדי (בלי יותר מידי מחשוף) לא נזקקתי להמתין זמן רב מידי (גם אם כישראלי חסר-סבלנות רעננתי את מאגר הקללות שלי בעברית, אנגלית ושפות אחרות שמעולם לא ידעתי מידי יום או יומיים) ואת המקומות שאליהם רציתי להגיע אך ויתרתי עליהם בשל בעיית טרמפים אני יכול לספור על כף יד אחת. את הטרמפ הראשון מתוך העיר Timaru הצלחנו לתפוס, ר' ואני, די במהירות ואפילו עם זוג מטיילים שפגשתי מספר פעמים קודם לכן וממש שמחתי לפגוש שוב עכשיו. אולם אותה יד הגורל של הבוקר הסתברה במהלך אותו היום להיות שייכת ללא אחר מאשר אותו מרפי מקולל. הגענו לעיירה קטנה ואפורה לצד הדרך הראשית שנושאת את השם האירוני מאוד Pleasant Point. ככל שעבר הזמן ניסינו להחליף משמרות בהנפת היד, התייעצות עם אנשי המוסך הסמוך ואפילו התקדמות וחזרה של כק"מ (משנה מקום משנה מזל?...) אך אף אחת מהמכוניות לא ניאותה לעצור. האטרקציה היחידה שחלפה על פנינו במין גיחוך של הגורל היתה שיירת מכוניות ענתיקות (תחביב נפוץ בניו זילנד) אשר יצאה מהעיירה, בכיוון ההפוך... שלוש שעות תמימות ומורטות עצבים חלפו להן עד שלמקום הגיע גם טרמפיסט נוסף - ללא ספק, אחת הצרות הצרורות עבור טרמפיסטים. שוחחנו מעט אך הוא היה מאוד לא אדיב וניסה להתרחק מאיתנו ככל האפשר כאילו חשש שהנאחס שלנו ידבוק בו. לאחר כחצי שעה עצר ואן גדול עמוס ילדים מעצבנים והטרמפיסט הצעיר מיהר להדחק בו. אנחנו שחשבנו שסופסוף נגאל מיסורי ההמתנה מצאנו את עצמנו מתחננים לנהג שידחוס גם אותנו המיואשים, אבל הוא התנצל מאוד ובעיקר איחל בהצלחה. אם כן, סף היאוש הוגדר מחדש לכש- ר', שרק כמה ימים קודם נחתה בכרייסטצ'רץ' והתלהבה ממש לשמוע שאני מטייל בטרמפים עד שהעזה להצטרף אלי, החליטה לתפוס תנומה בשולי הכביש, אך הללויה - הישועה הגיעה! בחור נחמד שרחמיו כנראה נכמרו על שני הטרמפיסטים המסכנים עצר לנו ואסף אותנו איתו. הוא סיפר שהוא בדיוק בדרך לפאב הסמוך שב- Cave, ספק עיירה ספק שני בתים ופאב. איתו נסענו עוד כ- 30 או 40 ק"מ מתוך המאה שיעדנו לעצמנו לאותו יום עד אותו חור ונפרדנו ממנו כשאנחנו אסירי תודה. "בהצלחה!" הוא קרא אלינו "אני בטוח שתסתדרו. מקסימום, אם לא הולך - אני אביא אתכם עד לאן שאתם צריכים". "אה, שטויות - יהיה בסדר, תודה!" הגבנו בפולניות ישראלית טיפוסית והתמקמנו לטובת תפיסת הטרמפ הבא. שעת צהריים מאוחרת ואנחנו כבר נעשים רעבים. כשהדילמה היא אם להכנס לפאב כדי לאכול או לחכות ליד הכביש שמא נפספס את הטרמפ שלנו (לאור אירועי היום) כמובן שהעדפנו להתבסס על האוכל היחידי שהיה לנו - שאריות משתי אריזות של עשריות Cookie Time (עוגיות שוקולד-צ'יפס ענקיות וטעימות) שאותן חיסלנו ונותרנו רעבים... עוד כשעתיים נוקפות ואני מחליט להכנס לפאב כדי לשאול אם יש באזור אכסניה, קמפינג, מלון או משהו דומה ואני זוכה לגיחוך מצד הברמן שמבהיר לי שבאמת אין שום דבר למעט הפאב הזה באזור הקרוב. שעת אחר הצהריים ומתחיל להיות אפילו קר ממה שציפינו כשאני שם לב שמהפאב יוצאת חבורת אנשים מחופשים בכל מיני תלבושות מוזרות ואיפור מוגזם. זמן לא רב אח"כ יוצא גם הבחור שלנו -ג'ק, ג'ון או שם דומה אחר שאני לא זוכר - ואנחנו מסתערים עליו והוא מחייך וזוכר את הבטחתו. הקלה רצינית כשאנחנו נכנסים למכונית גם אם לא לגמרי נוח לנו שהוא עושה עבורנו כזו סטייה מדרכו הביתה. הוא מספר על המשפחה והילדים, מתפעל איתנו מהנוף וגם מספר שיש לו חוות איילים שאנחנו מוכרחים לבקר בה בהזדמנות (מן הסתם גם לוקחים טלפון וכתובת). כשהוא עוצר להשתין בעוד איזו עיירה שכוחת-אל ר' ואני מתאמצים לחשוב כיצד ניתן לגמול לו. תשלום סמלי בד"כ יוצר סיטואציה לא נעימה והזמנה לבירה זה כנראה לא הדבר הכי חכם לעשות כשהבחור שתוי ועוד צריך לנהוג לא מעט ולכן אנחנו מזמינים לארוחת ערב ביעד שלנו, Lake Tekapo. כצפוי קשה לו לסרב וכשאנחנו מגיעים שוב יושבים על צ'יפס, סטייק או המבורגר ו... קנקן גדול של בירה...
