הלהקה שלי (קשה לנחש מי זאת, הא)
קצת רקע: אחרי שהיארדבירדס התפרקו בשנת 67', החליט אחד מחבריה, ג'ימי פייג', להקים להקה חדשה שתיקרא "the new yeardbirds". אך השם המוזר לד זפלין בא להם בעקבות הערה מרושעת של קית' מון (מתופף המי האגדי ומי שלא יודע זאת שיתבייש
, "היארדבירדס החדשים ימריאו כמו צפלין מעופרת" (led עיוות של lead). אחרי שינויי הרכב רבים נוצר ההרכב הסופי:
Robert Plant- הפרונטמן של הלהקה, ידוע בעיקר בגלל הקול הנפלא שלו הנשמע כמו יללה מוזרה (ראו: מנצח טורניר הזמרים). בולט בבמה בעיקר בגלל התסרוקת הנפלאה שלו (שנראית בערך כמו התסרוקת של זהבה).
Jimmy Page- אחד הגיטריסטים הטובים ביותר אי פעם, אם לא הכי טוב (ראו מקום שני בטורניר הגיטריסטים, עוול אם תשאלו אותי). תחת אצבעותיו הזריזות נכתבו סולואים כגון: סטיירוויי טו הוון, הארטברייקר, דייזד אנד קונפיוזד ועוד רבים וטובים אחרים... ידוע גם בזכות חיבתו למוזיקה עממית ולשטן. ערך גם את כל אלבומי הזפ.
ג'ון פול ג'ונס- הבסיסט/קלידן/גיטריסט שלא כ"כ בולט בבמה, אבל הוא האחראי לעוצמה העמוקה של הלדז, לקצב הנפלא ביחד עם התופים, לאורגן המצמרר בנו קוורטר. אולי הוא שקט, אבל אל תזלזלו באיש שמאחורי הקלעים.
ג'ון "בונזו" בונהאם- דברים טובים שומרים לסוף, אז מה לא נאמר על הלוייתן? על כורת היערות האימתני הזה? איש המערות המזוקן? שותה הוודקה עד למיתה (
)? אחד המתופפים הכי טובים שאני מכירה, בונזו התמזג בצורה מושלמת עם הצליל של הזפ, התיפוף הקצבי והנפלא שלו הפך אותו למתופף המושלם עבור הלהקה, ראו: מקום ראשון בסקר מתופפים קטן שערכנו. אז בהחלט לא רע למישהו שהתחיל לנגן על סירים ומחבתות. ואיך אפשר שלא להזכיר את הצלע החמישית בלהקה (שלצערי זאת לא אני
), המנהל האגדי פיטר גראנט, שאחראי כמעט ברובה להצלחה של לד זפלין.
אז מה אני אוהבת בלד זפלין? בערך הכל, אבל תנו לי לפרט. קצת קשה לתאר את התחושות שמקבלים כשמקשיבים למוזיקה האהובה עליך, קודם כל זה הקצב הנפלא שיש במוזיקה שלהם. אף להקה לא מצליחה לתת לי בגרוב כמו שהלדז עושים, בכל פעם שמתנגן שיר שלהם אני מתחילה להשתגע, לא יודעת אם יש לזה קשר לקצב אבל ככ כיף להשתולל לצלילי האוקיאנוס. דבר שני זאת העוצמה, ואני לא מתכוונת מבחינת דציבלים. המוזיקה שלהם מעבירה מין תנודות מוזרות באוויר שמהפנטות את המאזין ומאלצות אותו להשאר ולהקשיב (או שאלה לחשי השטן). דבר שלישי, זאת המוזיקה הנפלאה והמרגשת בשירים כמו: ת'אנק יו, טאנג'רין, היי היי וואט קן איי דו ודומיהם. הגיטרה האקוסטית הנפלאה, המנדולינה, השירה הרכה של פלאנט. ומצד שני יש לנו את המוזיקה הכסחנית של שירים כמו: טראמפלד אנדרפוט, דה אושן, דה למון סונג הבלוזי מעט. פייג' פורט על המיתרים בלי רחמים, בוהאם מכה בתוף עד זוב דם (והיו דברים מעולם), ג'ונס נותן ליווי בבס או באורגן ופלאנט צווח וצורח כמו שרק הוא יודע לעשות. מצד שלישי, יש את הצד המיסטי של הלהקה, שבא לידי ביטוי בשירים כמו דה באטל אוף אוורמור, אכילס לסט סטאנד, ראמבל און ועוד... הצד אולי הקטן ביותר, אך האהוב עלי מכל. עוד כמה צדדים פחות בולטים הם: הרגאיי, קאנטרי, פאנק ואת הבלוז הכנסתי תחת קטגורית הכסחני. דבר רביעי, היא הוירטואוזיות (יהיו כמה שיתנגדו להגדרה)ובו בזמן הרגש שהם מכניסים במוזיקה הנותנים הנאה מירבית בכל צליל. שירים כמו: ברון יר אור, אכילס לאסט סטאנד ועוד רבים וטובים אחרים. דבר חמישי, האישיות הכובשת של חברי הלהקה (כן קראתם נכון) והמיסתורין סביבה, השמועות על הכשפים, הסירוב שלה להתראיין, הסמלים המוזרים... בווווו! בקיצור, אני יכולה לשבת כאן כל היום ולברבר עד כמה שהלהקה מדהימה וכמה שאני אוהבת אותם (ואני ממש אוהבת אותם!), על כמה שהמוזיקה שלהם נפלאה, על הסגנון היחודי שהם פיתחו וכו'....... אז אני מקווה שהבנתם מההסברים הדלים שלי למה לד זפלין היא הלהקה האהובה עלי, אם לא הבנתם, תקנו את האלבומים שלהם ותקשיבו טוב טוב.
). לכבוד יום ההולדת, מידיי שבוע, עד החודש הבא, אני אפתח שרשור מיוחד, שמטרתו לצאת קצת מהמבנה של הפורום ולאפשר לכל אחד לכתוב על משהו שהוא אוהב במיוחד. לפתיחה ולאור טורניר הלהקות שמאיים להגיע אלינו בקרוב, אני פותח בשרשור "הלהקה שלי", ומבקש שכל אחד יכתוב כמה מילים (כמה שאתם רוצים) על להקה שאתם אוהבים במיוחד או כזאת שלדעתכם מתעלמים ממנה בפורום (כמובן רצוי שתיהיה זו להקה שעונה על נושא הפורום, לצורך העניין זוזו מוסא ולהקתו לא נחשבים.
