הי פייל ../images/Emo24.gif
ברוכה הבאה... טוב אני כנראה ועדת הקבלה הרישמית היום... אז ככה, כמעט כל אומן רוק שפעל בין 1966 ל 1970 עסק בדרך זו אחרת במחאה, מחאה נגד מלחמת ויטאנם, נגד הפרת זכויות אזרח, דיכוי מיני ודיכוי חברתי, או סתם נגד הממסד, בתקופה ההיא נראה היה שכל התרבות הפופלרית מגוייסת למען מטרה אחת: לשנות את פני החברה, והחברה אכן השתנתה ללא הכר, אם בוחנים את העולם של שנות השביעים לעומת העולם של שנות החמישים רואים שלמהפכנים של שנות השישים הייתה השפעה מהותית על העולם. ברור שלא רק למוסיקה הייתה השפעה המוסיקה השפיעה על והופשעה מהוגי דעות, פוליטקאים, עיתונאים ואומנים אחרים, והכל ביחד הביא לשינוי למוסיקה הפופלרית בגלל היותה נגישה יותר מרוב דרכי הביטוי ופעמים רבות גם קלה יותר להבנה יכלה לנסח את המחאה בצורה המנונית שתדבר להמון אנשים ובהקשר זה אזכיר את Blowin' in the Wind ו Masters of War של דילן ואת White Rabbit של Jefferson Airplane, שהיו סמלים של מהפכת שנות השישים, לא פחות ואולי אפילו יותר ממנהיגים כמו מרטין לותר קינג, מלקום X, המועמד לנשיאות מגוורן, או הפילוסוף טימוטי לירי. השירים האלו לכשעצם לא היו יכולים לגרום למהפכה אבל בהקשר התרבותי/ היסטורי של שנות השישים הם בהחלט היו הדלק שגרם לה להמשיך לנוע והפסוטרים שגיסו את החילים למהפכה, במובנים רבים הם הפכו את המהפכה ל cool כמו שאמר פעם מרצה שלי באוניברסיטה: השאלה המרכזית שלנו בשנות השישים הייתה, מי תיהייה ה date שלי למהפכה?. אחרי שנות השישים כשהעולם עזב את הלהט המכני לטובת דברים אחרים, יותר אישיים ופחות חברתיים גם להקות שניסו ליצור טקסטים מהפכנים (כמו למשל פינק פלוייד, זכו אולי להצלחה מסחרית אבל לא היו עוד גדל וסמל למהפכה כללית, ואלבומיהם נותרו כמוסיקה טובה עם מילים מעניינות ולא יותר. באופן כללי נדמה לי ששירי מחאה יכולים לשנות משהו בתוך אווירה של מחאה, הם לא יכולים לייצר מהפכה יש מאיין.