שירות לציבור - בית הספר "כותרת"

[לוטוס הנסיכה הלוחמת]

שירות לציבור - בית הספר "כותרת"

ככה מכיוון שאני יודעת באיזה אי וודאות שרויים רבים לפני ובמהלך הלימודים, חשתי צורך עמוק לעדכן קצת ואולי לחסוך עוגמת נפש. אז ככה אנשים יקרים, ישנם שני מסלולים - היקרוהארוך יותר - 3 שנים, והקצר יותר שנה. אני עשיתי את הארוך יותר, בשילוב עם עוד שני חוגים באוניברסיטה,עבודות מזדמנות וכו' כמעט לא רכשתי שום ניסיון רלוונטי לקו"ח. כל הזמן אמרתי לעצמי שריך להתחיל לכתוב בעיתון של האוניברסיטה או באיזה מקומון שכוח אל, אבל לא היה לי כוח להתרוצץ בשביל הגרושים האלה. גם ככה, אמרתי לעצמי, יש מספיק משימות מעשיות בכותרת, כתבות, ראיונות, מה לא. בהחלט אפשר לצאת עם תיק עבודות, מה שניקרא.אגב לא להתפתת לסידור הזה שזה כביכול בתיאום עם מדעי המדינה/תקשרת וכו', כמות הפטורים היא מינימלית, ויש בלאגן בכל הקשור לנושא הזה. הבעיה היא שכשסיימתי - ויש לי קו"ח נוצצים, בל להתשחצן, היה לי מ-א-ו-ד קשה למצא עבודה. מאוד זו לא מילה. אף אחד פשוט לא שם עליי, אפילו לא חזרו אליי ממרבית המקומות. מדוע? ראשית אין מי יודע מה הצעות עבודה בתחום, לפחות לא בגופי תקשורת גדולים ולפחות לא על גבי לוח דרושים זמין. הכל בתוך המשפחה, ואם אתם לא שם - לא תדעו. שנית - אין ניסיון, שלום ולא להתראות. אגב היום אני כברעובדת ומחפשת משהו טוב יתר, והמצב דומה, שלא תהיה אי הבנה. מה שכן - כל הצעות העבודה, ללא יוצא מן הכלל, הגיעו באמצעות מה שניקרא נט-וורקינג,רשת חברתית, או פרוטקציה במילים לא יפות. תמיד שנאתי את הדבר הזה, והאמנתי שבעזרת כישרון ומרפקנות אפשר להצליח לבד, בלי לבלבל לכל העולם בשכל שאת מחפשת עבודה.טעות! אולי, בתחום שבו אין תחרות כזו אינטנסיבית...בכל אופן, אבא מו"ל עוד לא נולד לי ובפרוטקציה אני מתכוונת להמלצות של מרצים, או חברים שהביאו אותי (וגם פה זה לא מבטיח דבר כמובן), רק פותח את הדלת להגיע בכלל לראיון ותו לא. שם שוב חוזרים חיש מהר ל"אין ניסיון"..ולא השרבוטים שלי מהלימודים, והכתבות המצולמות (שתיים מהן אגב היו בלוקיישנים בהן רק אני וחברה שלי צילמנו ואז כתבים עצלנים ביקשו מאיתנו את הקלטות בתמורה לקרדיט צולע) לא עניינו אף אחד. בקיצר, מי שעוד איתי, ההמלצה המאוד מאוד חמה שלי, היא ללמוד שלוש שנים רגילות באניברסיטה בלי העומס של "כותרת", לעבוד במקביל במקומון, אתר קטן וכדומה על מנת לצבור ניסיון ואז לעשות את שנת הלימודים האחת. יותר זול, יותר מרוכז, ובדיעבד, כך הייתי פועלת. ולשמור על קשרים טובים עם המרצים, חשוב חשוב חשוב. דבר נוסף - טיפ למי שהולך לראיונות ולא סגור על עצמו - אולי זו אני התמימה, אבל למדתי בדרך הקשה. כשהולכים לכתובה - אומרים שהפרינט לא עומד למות, מאמינים בכוחה של המילה הכתובה, אין כמו לעלעל בעיתון וכו. כשהולכים לטלוויזיה, מתלהבים מהויזואליה, שאיןנ מה לעשות, אין כמו לראות וכמה שזה מדהים שאפשר להעביר רעיונות דרך מצלמה. אינטרנט זה העתיד וכיוב'. לא להיות אמיתיים, ולהגיד שאתם לא סגורים על עצמכם, עוד לא החלטתם מה מדבר אליכם יותר,הכל מעניין אתכם בשלב זה, זו נק' פתיחה ושאר אמיתות. תגידו את זה לחברה על כוס קפה, יש עוד אלף תחקירנים שבטוחים שטלוויזיה זה הדבר, עוד אלף כתבים שבאמת חולמים לעשות את מה שאתם לא בטוחים לגביו ב"זמן משהו". מקווה זה עזר למישהו ובהצלחה!

 

[לוטוס הנסיכה הלוחמת]

טוב לוקיישנים זה הם כמובן, וסליחה על שיכולי

האותיות ושגיאות ההקלדה. יש לי גם מקלדת דפוקה לחלוטין, מה שלא עוזר, אבל אני מקווה שזה בכל זאת קריא.

 

[gesus]

העיקר שבסוף מצאת עבודה

אני גם חושב שכשרון צריך להיות זה שישיג לך עבודה, אבל כשרון צריך לבוא לידי ביטוי. לכן נטוורקינג הוא כל כך חשוב. ככה את מגיעה לאנשים ומפגינה בפניהם את הכשרון שלך. פעם קראו לזה מרפקנות, היום זה הרבה יותר פשוט וקל. יש לך את דה מרקר קפה, פייסבוק ובלוגים בולטים בהם את צריכה להראות נוכחות ולייצר שם תכנים. תאמיני לי שפעם אנשים היו צריכים להתאמץ הרבה יותר כדי לשבת לכוס קפה עם מנכ"ל אינטראקטיב. בכל אופן, עם או בלי הלימודים בכותרת, עדיין קשה למצוא עבודה, אבל ככל שיש לך עוד קורסים מקצועיים כך יותר ישימו עלייך. כשאני יצאתי מהאוניברסיטה חשבתי שעולם רק מחכה לי, אבל זה לא ככה. לימודים באוני' הם תנאי כניסה, אבל לא מעבר. אז אני במקום ללמוד בכותרת למדתי בכוחות עצמי דברים שעניינו אותי ותרמו לקו"ח שלי וככה התקדמתי. אי אפשר לזלזל במה שלמדת או לקבוע שזה לא מה שיעזור למצוא עבודה. הטיפ האחרון הוא אבסורדי. מדוע הלכת לראיון בפרינט אם את חושבת שהפרינט הולך למות? איזה מעסיק היה לוקח עובד שלא מאמין במקום העבודה שלו? יותר מזה, לא את ולא אני נקבע מה הולך למות ומה הדבר הבא. מה שחשוב זה שכשהולכים לראיון עבודה במקום מסויםבאמת לרצות לעבוד באותו תחום ובאותו מקום עבודה ספציפי. בחו"ל אפילו מבקשים ממך COVER LETTER שבו את מסבירה מדוע את רוצה לעבוד אצלם כדי שלא יקחו מישהו שיעבוד אצלם מתוך ברירת מחדל. וכפי שכתבת, לא חסרים כאלו שבאמת רוצים לעבוד שם ורק רוצים שיתנו להם סיכוי.

 

[לוטוס הנסיכה הלוחמת]

טוב כניראה קצת לא הבנת

באופן אישי אני מאד מעריכה את הלימודים באונ' ובכותרת, ובטוחה שזה נתן לי כלים והכל, הבעיה היא שלרוב מעסיקים רצים לראות גם ניסיון מוכח.אז אני לא אומרת חלילה לא ללמוד, אלא לשים לב לכך שלימודים + ניסיון, טובים מלימודים בלבד. לגבי ראיונות - תראה יש כמה דברים שהייתי רוצה לעשות, חמש תשובות שונות ל"איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?", כולם לא תפקיד ראשון, אין מה לעשות. מה שקורה שבאמת לי העדפה ברורה לאיזה כיוון אני הולכת (כניראה שבסופו של יום כתיבה, אבל גם טלוויזיה ופרסום מעניינים אותי), ולכן כשחיפשתי עבודה בקדחנות הלכתי להתראיין לתפקידי ברירת מחדל בשבילי, והייתי כנה מדי. זה לא שאני חושבת שהפרינט ימות, אלא שאני אומרת שכשבאים לכתובה, מדברים על כמה שמאמינים בה וכו'. לא להגיד שאתה פה כדי להיות אחרי זה בטלוויזיה או משהו. להביע התלהבות יתרה ממה שאתה חש באותו רגע. אולי לך זה נשמע ברור מאליו, אבל אותי הכנות המוגזמת שלי בפירוש דפקה כמה פעמים.

 

[gesus]

ברור שעדיף להיות עשיר ויפה על פני עני ומכוער

אבל לא להרבה אנשים יש את ההזדמנות גם ללמוד ומבקביל לעבוד בתחום. במקרה כזה כבר עדיף להשקיע את הזמן בעוד לימוד, בכותרת או במסגרת עצמאית, אבל עדיין לנצל את הזמן על מנת להציג קורות חיים יותר מלאות. באשר לכנות בראיונות, צריך לדעת מתי להשתמש בה ומתי להשתיק אותה. גם לי נורא קשה לא להגיד מה שאני חושב. באחת העבודות הקודמות שלי הבוס שלי שאל אותי מה דעתי על הבלוג שלו. אמרתי לו שלדעתי הוא כתוב בצורה נוראית והוא הסכים איתי אבל הסיטואציה הצריכה פה תשובה כנה. כששאלו אותך איפה את רואה את עצמך עוד 5 שנים לא היית צריכה להכניס את עצמך לפינה הזו. פשוט אומרים "כרגע אני רוצה להתמקצע במקום שיתן לי את הכלים לכך". הכי פשוט שבעולם וגם יוצר רושם שמצד אחד את באה עם המון רצון ללמוד ומצד שני, מקום העבודה הוא מספיק רציני כדי לתת את הכלים הללו. נתת מחמאה דו כיוונית. אני נתקלתי בשאלה הזו בראיונות שבהן המראיין הוא המנכ"ל ותמיד הייתה לי תשובה מוכנה לשאלה הזו, "אני רוצה לשבת במקום שלך". עוד פעם, זו מחמאה דו כיוונית שלא מתפרשת כחנופה אלא במקרה הכי גרוע בתור בדיחה.

 

[לוטוס הנסיכה הלוחמת]

חח אני אנסה את זה - "להיות במקום שלך"

תראה אני אסביר לך, אני פטפטנית בלי תקנה, ומרוב נינוחות בראיונות, אני בכלל שוכחת שמדובר בראיון, ושהאדם מולי לא ממש מעוניין בקורות חיי, אלא בלהבין אם אני עובדת פטנציאלית טובה בשבילו. אז בהתחלה ממש הפלגתי בסיפורים מיותרים, שממש המחישו כמה שאני "צעירה" ולא סגורה על עצמי, ומצד שני מבינה שמה שמציעים לי זה ממש התחלתי ולא מרתק מי יודע מה. נניח כתבת בתחום מאוד מוגדר, שהוא רק אחד מיני אלף תחומים שמעניינים אותי, ועוד כפרילנסרית ובמשכורת מצחיקה. אז חשבתי שזה בסדר להניח את הקלפים על השולחן ולתת להבין למראיין שאני מבינה שזה תפקיד פצפון שקטן עליי. וזו הטעות.הייתי צריכה לתת לו להבין שאנ מתה מתה על התפקיד, לא כי הוא בעיתון איקס הגדול ושאני בונה על להתקדם שם במהרה, אלא שזו באמת פסגת השאיפות שלי כרגע. אגב אני גם ידעת מאיפה המצב הדפוק הזה נובע -עד אז לעולם לא אמרו לי "לא" בשום דבר, התקבלתי לכל דבר, אז חשבתי שאני כזו מתת אל. טוב אולי לאימא. נו, העיקר שלמדתי את הלקח שלי וקיבלתי את הכאפה שלי. מה גם שהאמת שפשוט התחום רווי לחלוטין, ומספר המשרות קטן יחסית. בכלל, ושיסלחו לי קוראי הפורום, ללמוד תקשורת (כמו גם מנהל עסקים נניח) נהיה מן קטע אופנתי של אנשים שלא רואים את עצמם בשום תחום מעשי אחר. והאמת שזה לא מגניב בכלל, תנאים חרא, לפחות בהתחלה, באמצע, ולעיתים גם בסוף חח, שעות מטורפות. צריך להיות מאוד מוכשר ולאהוב את העולם הזה, בשביל להנות מזה.לעבוד נורא מהבטן, לאהוב לכתוב, לחקור, לראות פרסומות בשביל הכיף וכו'. ואז ללימודים הפורמאליים גם תהיה תועלת שתבוא לידי ביטוי בתלוש משכורת ובסיפוק מהעבודה שלך. טוב ניראה לי שהוכחתי את הטענה בשורה הראשונה, כי זה כבר ממש לא קשור.

 

[PoisonousLitchi]

את חושבת

שלימודים עיוניים באמת מקדמים אותך לאיזה מקום?.. אני ממש לא בקיאה בזה, אבל נראה לי שהניסיון המעשי הוא זה שבאמת עושה את ההבדל וגורם למעסיק לקבל אותך לעבודה, גם אם אין לך רקע אקדמי בתחום (אבל את כן עושה את העבודה כמו שצריך..)