שיקום טריגר
שיקום
משתקמת, זאת מילה שאני לא מצליחה להבין אותה.
אני לא מצליחה להגדיר מה אני? חולה?? מטופלת? משתקמת? מחלימה??
ואיך זה שעדיין בתוך כל הדרך שאני עושה, בתוך כל המסלול שאני צועדת,
מסגרות שקוראת לעצמן ״שיקומיות״ מפחדות לקחת עלי אחריות.
איך אפשר לשנות תחיים שלך אם כולם עסוקים בלהראות לך מי היית? ולא מוכנים לתת לך הזדמנות להיות מי שאת עכשיו.
איך זה שהביוגרפיה והתיק הרפואי הולכים לפני??
ואיך לעזאזל אני אמורה להחזיק את כל ההישגים שלי מבלי לחזור על אותן הטעויות אם אף אחד לא מוכן לעזור לי לעשות משהו אחרת?
עצוב שנותנים סיכוי למי שיש סיכוי.
ומי שנגזרה עליו פרוגנוזה אחרת אז מוותרים מראש.
אני מנסה לסיים תטיפול פה כבר תקופה ולא מצליחה לצאת לשום מסגרת המשך...
אני רוצה לצאת להמשך טיפול בקהילה וחיים עצמאים ואני לא מקבלת אישור או תמיכה בזה.
אבל גם שום מסגרת המשך לא רוצה שאני אמשיך אצלם. וכל אינטק שאני יוצאת אליו קובע רק שאני חייבת השגחה וזה לא הזמן לחיות לבד.
פרדקוס שכזה.
אני נקייה מסמים, אני במשקל תקין. אני לא נקייה מספטומים, אני ברגרסיה לאחרונה עם האכילה וסביב כל הבלבול והחוסר וודאות על החיים שלי.
אני נעה בין יאוש לתקווה.
יש ימים שבא לי לכבות את השאלטר ולסגור את הכל
יש ימים שנדמה לי שיש לי סיכוי לחיים אחרים.
יש לי רגעים שאני מאמינה שאני מקרה אבוד ומרגישה חסרת אונים מול העולם
יש לי רגעים שאני עייפה מלהיאבק על הכל ועל מה שבא לאחרים בקלות
יש לי רגעים שאני יודעת שאני מוכשרת ושיש לי מה להציע לעולם
יש לי רגעים שאני יודעת שזה מאבק של כולם ולאף אחד לא קל...
לאחרונה אני מרגישה בעיקר לבד
מן בדידות שכזאת
מנסה להגן על עצמי כמה שאפשר
כדי להיפגע כמה שפחות
יותר מידי דחיות
עוטה על עצמי מגן שלא משנה מה יקרה יש לי אותי, ואני לא צריכה אף אחד
מפחיד לי שהתמסרתי כאן כל כולי ואני שוב חוטפת סטירה אחר סטירה ( ולא באשמתם)
ועם כל השיריון ועם כל ה״לא צריכה״ כלום מאף אחד. אני לא רוצה להפסיד במלחמה הפעם.
אין לי כוח לעוד סיבוב....
אני יודעת מאיפה אני באה ולאן אני לא מסוגלת יותר לחזור.....
שיקום
משתקמת, זאת מילה שאני לא מצליחה להבין אותה.
אני לא מצליחה להגדיר מה אני? חולה?? מטופלת? משתקמת? מחלימה??
ואיך זה שעדיין בתוך כל הדרך שאני עושה, בתוך כל המסלול שאני צועדת,
מסגרות שקוראת לעצמן ״שיקומיות״ מפחדות לקחת עלי אחריות.
איך אפשר לשנות תחיים שלך אם כולם עסוקים בלהראות לך מי היית? ולא מוכנים לתת לך הזדמנות להיות מי שאת עכשיו.
איך זה שהביוגרפיה והתיק הרפואי הולכים לפני??
ואיך לעזאזל אני אמורה להחזיק את כל ההישגים שלי מבלי לחזור על אותן הטעויות אם אף אחד לא מוכן לעזור לי לעשות משהו אחרת?
עצוב שנותנים סיכוי למי שיש סיכוי.
ומי שנגזרה עליו פרוגנוזה אחרת אז מוותרים מראש.
אני מנסה לסיים תטיפול פה כבר תקופה ולא מצליחה לצאת לשום מסגרת המשך...
אני רוצה לצאת להמשך טיפול בקהילה וחיים עצמאים ואני לא מקבלת אישור או תמיכה בזה.
אבל גם שום מסגרת המשך לא רוצה שאני אמשיך אצלם. וכל אינטק שאני יוצאת אליו קובע רק שאני חייבת השגחה וזה לא הזמן לחיות לבד.
פרדקוס שכזה.
אני נקייה מסמים, אני במשקל תקין. אני לא נקייה מספטומים, אני ברגרסיה לאחרונה עם האכילה וסביב כל הבלבול והחוסר וודאות על החיים שלי.
אני נעה בין יאוש לתקווה.
יש ימים שבא לי לכבות את השאלטר ולסגור את הכל
יש ימים שנדמה לי שיש לי סיכוי לחיים אחרים.
יש לי רגעים שאני מאמינה שאני מקרה אבוד ומרגישה חסרת אונים מול העולם
יש לי רגעים שאני עייפה מלהיאבק על הכל ועל מה שבא לאחרים בקלות
יש לי רגעים שאני יודעת שאני מוכשרת ושיש לי מה להציע לעולם
יש לי רגעים שאני יודעת שזה מאבק של כולם ולאף אחד לא קל...
לאחרונה אני מרגישה בעיקר לבד
מן בדידות שכזאת
מנסה להגן על עצמי כמה שאפשר
כדי להיפגע כמה שפחות
יותר מידי דחיות
עוטה על עצמי מגן שלא משנה מה יקרה יש לי אותי, ואני לא צריכה אף אחד
מפחיד לי שהתמסרתי כאן כל כולי ואני שוב חוטפת סטירה אחר סטירה ( ולא באשמתם)
ועם כל השיריון ועם כל ה״לא צריכה״ כלום מאף אחד. אני לא רוצה להפסיד במלחמה הפעם.
אין לי כוח לעוד סיבוב....
אני יודעת מאיפה אני באה ולאן אני לא מסוגלת יותר לחזור.....
