שיעור 01-9-26
שוב שיעור שונה ומדהים ככל קודמיו. זה התחיל בתרגיל הראייה המרחבית. האמת, אחד התרגילים הקשים שקיבלתי ממך. לנסות לראות כמה אצבעות מרים הפרטנר באוויר היה עוד איכשהו אפשרי, אבל לנסות להרגיש באיזו נקודה הפרטנר מתמקד – אוי, כמה שזה עוד רחוק (וגם איזה כיף שזה עוד כל כך רחוק, כי זה אומר שיש עוד כל כך הרבה לחוות ולעבור, ושנכונות לי עוד כל כך הרבה הפתעות בדרך!!!). בתחילת השיעור ביקשת מאחד מאיתנו (היינו שלושה) להעביר את החלק הראשון של החימום. צחקתי על כך ששוב יצא שאני עומד מול התלמידים האחרים, כאילו שזה ברור שאני אעביר את החימום. אתה אמרת שאני גורם לזה לקרות כך, וברור לי שאתה כל כך צודק. יותר מאוחר כאשר ביקשת שכל אחד מאתנו יעביר שני תרגילי גמישות לשניים האחרים, אז אני אמרתי לדותן שיתחיל. בכך מנעתי מעצמי כביכול להיות הראשון, אבל בעצם לא, משום שעצם ההערה שלי לדותן הפכה אותי שוב למי ש"גרם" לדברים להתנהל כך. יותר מאוחר בבית חשבתי על זה הרבה. הרגשתי שמצד אחד זה מאד מתאים / נעים / נכון לי להיות זה שמוביל / מנחה. זה מעמיד אותי במרכז, ואני מרגיש שם נוח. מצד שני זה נוגד את השאיפה שלי לצניעות ולהקטנת האגו. אז אני לא ממש מתאמץ לפתור את זה עכשיו, רק מודע לכך ששני הצדדים מתקיימים בכפיפה אחת ויוצרים בכך מתח מעניין. דבר אחרון שקשור לזה הוא שהעובדה שהעברתי את החימום עזרה לי לבצע את סיבוב ה-360 מעלות יותר טוב מאשר בדרך כלל. זה ממש שימח אותי. העבודה בשלישייה היתה נהדרת. קודם כל משום שזה שוב ושוב מרתק להרגיש את הגמישות שלך בהעברת השיעור. לא משנה אם מספר התלמידים קטן או גדול, לא משנה אם המספר זוגי או לא, לא משנה אם רמת התלמידים שונה. תמיד אתה מוצא דרך שנראה שהיא ממצה עד תום את היתרונות שבמצב. זה נותן לי המון ופוקח עיניים לרווחה. השיעור היום היה מאד פיזי. הרבה עבודה על תחושות של מגע מלא, הרבה עבודה על חישול. רגל פוגעת ברגל, רגל פוגעת ביד, רגל פוגעת בבטן ועוד. זה לימד המון על איך לעבוד נכון, על איך לשמור על עצמי תוך כדי שמירה על הפרטנרים שלי, וזה גרם לי להרגיש מאד חזק את הגוף שלי. את זה שהוא שם, ושעוברים עליו כל מיני דברים. משהו בפיזיות של העבודה פשוט עשה לי טוב. העבודה על נגיעה בכתפיים ועל בעיטות מתחת לקו הברך היתה קשה ונהדרת. אותה עבודה בשלישייה היתה עוד יותר קשה ועוד יותר נהדרת. קודם כל זה משנה את כל התפיסה של העבודה. זה אפשר לי להבין קצת במה אני עסוק כשאני עובד עם הפרטנר (כי יכולתי להסתכל על העבודה של השניים האחרים מבלי להפסיק לעבוד בעצמי). זה אפשר לי לראות את נקודות התורפה כמו גם את ההזדמנויות, אם כי התגובות לשתיהן עדיין לא מספיק ממוקדות. למשל, כששני הפרטנרים עסוקים יותר אחד בשני, לפחות אחד מהם "פנוי" לגמרי לתקיפה שלי. הוא כל כך עסוק בתקיפה / הגנה של זה שמולו, כך שאני יכול לנצל זאת לטובת התקפה מוצלחת שלי. כל העבודה הזו התקשרה לי לתרגול בחלק קודם של השיעור כאשר עמדתי והייתי צריך להתגונן בו זמנית מבעיטות שהגיעו משני הצדדים, כלומר, לעבוד מול שני "יריבים" בו זמנית. היה ממש ממש נעים לעבוד עם אסף. הוא משדר קשב, קירבה וסוג של עוצמה שיש בשקט. ולסיום, סיפור עוצמה פשוט מדהים מהשיעור: בשיעור הזה שלושתנו הרגשנו טוב את "האפקט" של פגיעת עצם בעצם. ההצטברות של התרגילים השונים שבצענו השאירה את חותמה על עצמות השוקיים שלי, והן מאד כאבו לי. בשיעורים קודמים זה כמעט שלא קרה, אבל אם כבר נכנס איזה מרפק לרגל בטעות, אז הרגשתי היטב איך אפילו מכה אחת לנקודה אחת ברגל יכולה לגרום לכאב שימשך לאורך ימים. לכן היה לי ברור שהאפקט של הרבה מכות בהרבה מקומות ועוד בשתי הרגליים יורגש עוד הרבה הרבה יותר. בכל אופן היה לי ברור שאני כנראה אחיה גם עם רגליים דואבות, שזה לא נורא כל כך, שזה יעבור בסופו של דבר, ושיש בזה משהו מחשל ומבורך. ואז לקראת סוף השיעור נתת לנו שתי דקות להתכונן לעבודה פנימית. אמרת שכל אחד מאתנו יכול לבחור באיזו עבודה פנימית הוא מעוניין. לא לקח לי יותר מכמה שניות להבין שאני עומד לעבוד על הכאב ברגליים. קצת יומרני, חשבתי לעצמי. סך הכל אני לא הילר (עדיין), לא התנסיתי בעבודת הילינג כלשהי בביצועי, והמחשבה שאני יכול בחמש דקות (הזמן שהוקצב לעבודה הפנימית) לרפא את רגלי באמת נראתה קצת שאפתנית מדי אפילו בשבילי. אז מה? אז אני חושב מחשבות יומרניות. מה כבר יכול לקרות? עצמתי את העיניים ומייד התחלתי לעבוד. אמרתי לעצמי שאני רוצה להשתמש באנרגיה הפנימית שלי ובאנרגיה של היקום, המחוברות ביניהן, לריפוי הרגליים שלי. אמרתי לעצמי שהעבודה עם האנרגיות תהיה על כל הגוף, ושיהיה דגש מיוחד על הרגליים. הוספתי כל הזמן מחשבות נוספות בנושא כגון: "הכאב ברגליים יעלם כיוון שהרגליים ירפאו"; "האנרגיות מחדשות את עצמות הרגליים וממלאות אותן חיים / מגמישות אותן / מחזקות אותן / מרפאות אותן"; "תהליך הריפוי ימשך גם לאחר שאפקח את עיני" ועוד ועוד. בנוסף למחשבות ולהתמקדות וההתכוונות המיוחדת ברגליים, נגעתי עם כפות הידיים בשתי רגלי, והחלטתי שהמגע הזה מסייע לתהליך הריפוי ומאיץ אותו. החלטתי שמגע כפות הידיים לאורך העצמות הכואבות פשוט מכניס בהן אנרגיה ומחדש אותן. בבטחון רב, כאילו אני עוסק בהילינג כבר שנים, המשכתי במחשבות על האנרגיה ועל הידיים המרפאות, עד לסיום העבודה הפנימית. מה אומר לכם חברים? מכת מרפק אחת לעצם גרמה לי לכאב שלא עבר גם אחרי שבועיים, ואילו עבודה פנימית של חמש דקות השאירה אותי עם שתי רגליים בריאות שאינן כואבות כלל. אם אגע עכשיו באחת הרגליים ארגיש איזה שהן שאריות עמומות של כאב, אבל זה פשוט בטל בשישים לעומת מצב הרגליים שלי בבוקר. פשוט רפאתי את עצמי בעזרת האנרגיה הפנימית שלי ואנרגיית היקום שמסביבי. חד וחלק.
שוב שיעור שונה ומדהים ככל קודמיו. זה התחיל בתרגיל הראייה המרחבית. האמת, אחד התרגילים הקשים שקיבלתי ממך. לנסות לראות כמה אצבעות מרים הפרטנר באוויר היה עוד איכשהו אפשרי, אבל לנסות להרגיש באיזו נקודה הפרטנר מתמקד – אוי, כמה שזה עוד רחוק (וגם איזה כיף שזה עוד כל כך רחוק, כי זה אומר שיש עוד כל כך הרבה לחוות ולעבור, ושנכונות לי עוד כל כך הרבה הפתעות בדרך!!!). בתחילת השיעור ביקשת מאחד מאיתנו (היינו שלושה) להעביר את החלק הראשון של החימום. צחקתי על כך ששוב יצא שאני עומד מול התלמידים האחרים, כאילו שזה ברור שאני אעביר את החימום. אתה אמרת שאני גורם לזה לקרות כך, וברור לי שאתה כל כך צודק. יותר מאוחר כאשר ביקשת שכל אחד מאתנו יעביר שני תרגילי גמישות לשניים האחרים, אז אני אמרתי לדותן שיתחיל. בכך מנעתי מעצמי כביכול להיות הראשון, אבל בעצם לא, משום שעצם ההערה שלי לדותן הפכה אותי שוב למי ש"גרם" לדברים להתנהל כך. יותר מאוחר בבית חשבתי על זה הרבה. הרגשתי שמצד אחד זה מאד מתאים / נעים / נכון לי להיות זה שמוביל / מנחה. זה מעמיד אותי במרכז, ואני מרגיש שם נוח. מצד שני זה נוגד את השאיפה שלי לצניעות ולהקטנת האגו. אז אני לא ממש מתאמץ לפתור את זה עכשיו, רק מודע לכך ששני הצדדים מתקיימים בכפיפה אחת ויוצרים בכך מתח מעניין. דבר אחרון שקשור לזה הוא שהעובדה שהעברתי את החימום עזרה לי לבצע את סיבוב ה-360 מעלות יותר טוב מאשר בדרך כלל. זה ממש שימח אותי. העבודה בשלישייה היתה נהדרת. קודם כל משום שזה שוב ושוב מרתק להרגיש את הגמישות שלך בהעברת השיעור. לא משנה אם מספר התלמידים קטן או גדול, לא משנה אם המספר זוגי או לא, לא משנה אם רמת התלמידים שונה. תמיד אתה מוצא דרך שנראה שהיא ממצה עד תום את היתרונות שבמצב. זה נותן לי המון ופוקח עיניים לרווחה. השיעור היום היה מאד פיזי. הרבה עבודה על תחושות של מגע מלא, הרבה עבודה על חישול. רגל פוגעת ברגל, רגל פוגעת ביד, רגל פוגעת בבטן ועוד. זה לימד המון על איך לעבוד נכון, על איך לשמור על עצמי תוך כדי שמירה על הפרטנרים שלי, וזה גרם לי להרגיש מאד חזק את הגוף שלי. את זה שהוא שם, ושעוברים עליו כל מיני דברים. משהו בפיזיות של העבודה פשוט עשה לי טוב. העבודה על נגיעה בכתפיים ועל בעיטות מתחת לקו הברך היתה קשה ונהדרת. אותה עבודה בשלישייה היתה עוד יותר קשה ועוד יותר נהדרת. קודם כל זה משנה את כל התפיסה של העבודה. זה אפשר לי להבין קצת במה אני עסוק כשאני עובד עם הפרטנר (כי יכולתי להסתכל על העבודה של השניים האחרים מבלי להפסיק לעבוד בעצמי). זה אפשר לי לראות את נקודות התורפה כמו גם את ההזדמנויות, אם כי התגובות לשתיהן עדיין לא מספיק ממוקדות. למשל, כששני הפרטנרים עסוקים יותר אחד בשני, לפחות אחד מהם "פנוי" לגמרי לתקיפה שלי. הוא כל כך עסוק בתקיפה / הגנה של זה שמולו, כך שאני יכול לנצל זאת לטובת התקפה מוצלחת שלי. כל העבודה הזו התקשרה לי לתרגול בחלק קודם של השיעור כאשר עמדתי והייתי צריך להתגונן בו זמנית מבעיטות שהגיעו משני הצדדים, כלומר, לעבוד מול שני "יריבים" בו זמנית. היה ממש ממש נעים לעבוד עם אסף. הוא משדר קשב, קירבה וסוג של עוצמה שיש בשקט. ולסיום, סיפור עוצמה פשוט מדהים מהשיעור: בשיעור הזה שלושתנו הרגשנו טוב את "האפקט" של פגיעת עצם בעצם. ההצטברות של התרגילים השונים שבצענו השאירה את חותמה על עצמות השוקיים שלי, והן מאד כאבו לי. בשיעורים קודמים זה כמעט שלא קרה, אבל אם כבר נכנס איזה מרפק לרגל בטעות, אז הרגשתי היטב איך אפילו מכה אחת לנקודה אחת ברגל יכולה לגרום לכאב שימשך לאורך ימים. לכן היה לי ברור שהאפקט של הרבה מכות בהרבה מקומות ועוד בשתי הרגליים יורגש עוד הרבה הרבה יותר. בכל אופן היה לי ברור שאני כנראה אחיה גם עם רגליים דואבות, שזה לא נורא כל כך, שזה יעבור בסופו של דבר, ושיש בזה משהו מחשל ומבורך. ואז לקראת סוף השיעור נתת לנו שתי דקות להתכונן לעבודה פנימית. אמרת שכל אחד מאתנו יכול לבחור באיזו עבודה פנימית הוא מעוניין. לא לקח לי יותר מכמה שניות להבין שאני עומד לעבוד על הכאב ברגליים. קצת יומרני, חשבתי לעצמי. סך הכל אני לא הילר (עדיין), לא התנסיתי בעבודת הילינג כלשהי בביצועי, והמחשבה שאני יכול בחמש דקות (הזמן שהוקצב לעבודה הפנימית) לרפא את רגלי באמת נראתה קצת שאפתנית מדי אפילו בשבילי. אז מה? אז אני חושב מחשבות יומרניות. מה כבר יכול לקרות? עצמתי את העיניים ומייד התחלתי לעבוד. אמרתי לעצמי שאני רוצה להשתמש באנרגיה הפנימית שלי ובאנרגיה של היקום, המחוברות ביניהן, לריפוי הרגליים שלי. אמרתי לעצמי שהעבודה עם האנרגיות תהיה על כל הגוף, ושיהיה דגש מיוחד על הרגליים. הוספתי כל הזמן מחשבות נוספות בנושא כגון: "הכאב ברגליים יעלם כיוון שהרגליים ירפאו"; "האנרגיות מחדשות את עצמות הרגליים וממלאות אותן חיים / מגמישות אותן / מחזקות אותן / מרפאות אותן"; "תהליך הריפוי ימשך גם לאחר שאפקח את עיני" ועוד ועוד. בנוסף למחשבות ולהתמקדות וההתכוונות המיוחדת ברגליים, נגעתי עם כפות הידיים בשתי רגלי, והחלטתי שהמגע הזה מסייע לתהליך הריפוי ומאיץ אותו. החלטתי שמגע כפות הידיים לאורך העצמות הכואבות פשוט מכניס בהן אנרגיה ומחדש אותן. בבטחון רב, כאילו אני עוסק בהילינג כבר שנים, המשכתי במחשבות על האנרגיה ועל הידיים המרפאות, עד לסיום העבודה הפנימית. מה אומר לכם חברים? מכת מרפק אחת לעצם גרמה לי לכאב שלא עבר גם אחרי שבועיים, ואילו עבודה פנימית של חמש דקות השאירה אותי עם שתי רגליים בריאות שאינן כואבות כלל. אם אגע עכשיו באחת הרגליים ארגיש איזה שהן שאריות עמומות של כאב, אבל זה פשוט בטל בשישים לעומת מצב הרגליים שלי בבוקר. פשוט רפאתי את עצמי בעזרת האנרגיה הפנימית שלי ואנרגיית היקום שמסביבי. חד וחלק.