שיעור קשתות מספר 31, 32, 33...
עם הזמן, היריה בקשת הופכת להיות פעולה אוטומטית, והדגשים עוברים לאט לאט להכנת הפעולה.
למה הדבר דומה? למצב שבו כבר יודעים לבצע הטלה או אגרוף והדגש הוא על המעבר והבסיס שעליו ניתן לבסס את התנועה.
במקרה של קשתות קרבית, ישנן מספר תנוחות ומעברים בין תנוחות שמטרתן לאפשר את הירי במצבים שונים. ירי למול רוכב, או כניסה למצב ירי ממחסה בישיבה, סיבוב וירי לכיוון הנגדי ושאר אקרובטיקות שמחייבות מכנסיים רפויים במיוחד.
ירי בקשת, להבדיל מירי ברובה מחייב מעורבות גדולה של הגוף ביריה, התהליך של הדריכה והשחרור מצריך הפעלה של שרירי ליבה גדולים בצירוף עם מוטוריקה עדינה של האצבעות, כדי להביא לקליעה מדוייקת. אני מניח שעקומת הלימוד השטוחה הזו היא מה שהוציאה בסופו של הדבר את הקשת ממגרש המשחקים של ההסטוריה, למרות ההצלחה המובהקת שהיתה לה בקרבות והעובדה שאין נשק יותר ירוק ממנה – ממחזרים את החיצים ואין שום פליטה של עופרת וגזים רעילים, למעט אם החומוס שאנחנו אוכלים בזרזיר בדרך לעזיז תסס...
בשיעורים האחרונים, הריטואל הדיי קבוע הוא תרגול כיתתי של ירי שבו אנחנו עומדים בשורת מטווח יורדים לכריעה על כף רגל אחת, ממקמים את החץ על הרסט ועולים בהדרגה לעמידת פרש נמוכה, כשאנחנו מבצעים דריכה ולאחר מכן יריה. התהליך הזה הוא תהליך קבוע קצב שבו כל פעולה מהווה תיבה שבה הקשת המוביל (זה שעומד אחרון בשורה ורואה את האחרים) סופר בקצב ארבע לכל תיבה עד לצליל של שחרור המיתר וקצת אחריו התיפוף של החיצים על המטרה.
בפועל זה נשמע כך: 1234, טעינה, 1234, עליה, 1234, דריכה, 1234 יריה. כשהמטרה היא לשאוף לשחרור אחיד של החיצים ומקבץ צפוף ככל האפשר. ברמות המתקדמות הספירה הולכת והופכת להיות מהירה יותר ובסופו של דבר נעלמת כשמה שנשאר הוא המדד של רעש המיתר שנפרט ותיפוף החיצים במטרה. למעשה אין צורך בכלל לראות את הביצוע, אפשר לשמוע אותו. הקשת השחורה משמיעה קול פריטה עם צבע של פסנתר-פה אפריקאי והקשת החלשה יותר משמיעה קול מהדהד פחות. אם מחזור הדריכה שלנו ישתפר עוד, עזיז יוכל לשיר בלדות לקצב הפריטה והתיפוף של החיצים... אבל בנתיים הוא מגדף ברומנית, ערבית ויפאנית.
שיחות הפתיחה והסיכום של השיעורים נוטות עם הזמן פחות לכיוון המדעי ויותר לכיוון החינוכי, כשאני מושך את עזיז בלשונו בגלל בעיות הלימודים של יורי שרק עכשיו בגיל 19 מסיים בית ספר יסודי כשציון העובר היחידי בתעודת הסיום שלו, הוא טוב מאוד בספורט – מסתבר שהמורים לא מנעו ממנו לשחק בליגה לכיתות ו' למרות שהוא בגובה של כמעט 1.90... תעודת עניות להשגיות הנדרשת במערכת החינוך.
מכיוון שאנחנו עוסקים בחינוך בין היריות, עלה טונג'ין על הכוונת: מסתבר שלמרות שנעשה על חייו סרט דוקומנטרי בכיכובו של סטיוון סיגל (איש האיקידו עם הקוקו שמאמן את מצי'דה). טונג'ין למרות גילו המתקדם, לא התפנה ללימודים במסלול השירות שלו בין התפקידים החשאיים שביצע במזרח, עבור יחידת כידון של המוסד. לכן רשמנו אותו בעל כורחו ללימודים באוניברסיטה והוא צפוי להראות בכרי הדשא של אוניברסיטת תל אביב בשנת הלימודים האקדמית הקרובה. מן הסתם יפגין גם שם את גישתו לקוזושי ויביך מרצים ליפאנית בשפתם הם.
בסיום השיעור האחרון, כשטונג'ין עדיין ממצמץ מאחורי זגוגיות משקפיו לאור שינוי הקריירה הפתאומי שנכפה עליו. קפצנו לבקר את אימו. כזכור היא גרה בכפר ערבי שנצור מזה זמן על ידי נוער הגבעות, ושם באופן מפתיע, מתחת לגפן, הוגשה לנו במקום עוגת סולת במי ורדים, עוגת שזיפים זהה לחלוטין לעוגה שאימי ז"ל הייתה אופה בצעירותה... אכן אין גבול להשתכנזות.
עם הזמן, היריה בקשת הופכת להיות פעולה אוטומטית, והדגשים עוברים לאט לאט להכנת הפעולה.
למה הדבר דומה? למצב שבו כבר יודעים לבצע הטלה או אגרוף והדגש הוא על המעבר והבסיס שעליו ניתן לבסס את התנועה.
במקרה של קשתות קרבית, ישנן מספר תנוחות ומעברים בין תנוחות שמטרתן לאפשר את הירי במצבים שונים. ירי למול רוכב, או כניסה למצב ירי ממחסה בישיבה, סיבוב וירי לכיוון הנגדי ושאר אקרובטיקות שמחייבות מכנסיים רפויים במיוחד.
ירי בקשת, להבדיל מירי ברובה מחייב מעורבות גדולה של הגוף ביריה, התהליך של הדריכה והשחרור מצריך הפעלה של שרירי ליבה גדולים בצירוף עם מוטוריקה עדינה של האצבעות, כדי להביא לקליעה מדוייקת. אני מניח שעקומת הלימוד השטוחה הזו היא מה שהוציאה בסופו של הדבר את הקשת ממגרש המשחקים של ההסטוריה, למרות ההצלחה המובהקת שהיתה לה בקרבות והעובדה שאין נשק יותר ירוק ממנה – ממחזרים את החיצים ואין שום פליטה של עופרת וגזים רעילים, למעט אם החומוס שאנחנו אוכלים בזרזיר בדרך לעזיז תסס...
בשיעורים האחרונים, הריטואל הדיי קבוע הוא תרגול כיתתי של ירי שבו אנחנו עומדים בשורת מטווח יורדים לכריעה על כף רגל אחת, ממקמים את החץ על הרסט ועולים בהדרגה לעמידת פרש נמוכה, כשאנחנו מבצעים דריכה ולאחר מכן יריה. התהליך הזה הוא תהליך קבוע קצב שבו כל פעולה מהווה תיבה שבה הקשת המוביל (זה שעומד אחרון בשורה ורואה את האחרים) סופר בקצב ארבע לכל תיבה עד לצליל של שחרור המיתר וקצת אחריו התיפוף של החיצים על המטרה.
בפועל זה נשמע כך: 1234, טעינה, 1234, עליה, 1234, דריכה, 1234 יריה. כשהמטרה היא לשאוף לשחרור אחיד של החיצים ומקבץ צפוף ככל האפשר. ברמות המתקדמות הספירה הולכת והופכת להיות מהירה יותר ובסופו של דבר נעלמת כשמה שנשאר הוא המדד של רעש המיתר שנפרט ותיפוף החיצים במטרה. למעשה אין צורך בכלל לראות את הביצוע, אפשר לשמוע אותו. הקשת השחורה משמיעה קול פריטה עם צבע של פסנתר-פה אפריקאי והקשת החלשה יותר משמיעה קול מהדהד פחות. אם מחזור הדריכה שלנו ישתפר עוד, עזיז יוכל לשיר בלדות לקצב הפריטה והתיפוף של החיצים... אבל בנתיים הוא מגדף ברומנית, ערבית ויפאנית.
שיחות הפתיחה והסיכום של השיעורים נוטות עם הזמן פחות לכיוון המדעי ויותר לכיוון החינוכי, כשאני מושך את עזיז בלשונו בגלל בעיות הלימודים של יורי שרק עכשיו בגיל 19 מסיים בית ספר יסודי כשציון העובר היחידי בתעודת הסיום שלו, הוא טוב מאוד בספורט – מסתבר שהמורים לא מנעו ממנו לשחק בליגה לכיתות ו' למרות שהוא בגובה של כמעט 1.90... תעודת עניות להשגיות הנדרשת במערכת החינוך.
מכיוון שאנחנו עוסקים בחינוך בין היריות, עלה טונג'ין על הכוונת: מסתבר שלמרות שנעשה על חייו סרט דוקומנטרי בכיכובו של סטיוון סיגל (איש האיקידו עם הקוקו שמאמן את מצי'דה). טונג'ין למרות גילו המתקדם, לא התפנה ללימודים במסלול השירות שלו בין התפקידים החשאיים שביצע במזרח, עבור יחידת כידון של המוסד. לכן רשמנו אותו בעל כורחו ללימודים באוניברסיטה והוא צפוי להראות בכרי הדשא של אוניברסיטת תל אביב בשנת הלימודים האקדמית הקרובה. מן הסתם יפגין גם שם את גישתו לקוזושי ויביך מרצים ליפאנית בשפתם הם.
בסיום השיעור האחרון, כשטונג'ין עדיין ממצמץ מאחורי זגוגיות משקפיו לאור שינוי הקריירה הפתאומי שנכפה עליו. קפצנו לבקר את אימו. כזכור היא גרה בכפר ערבי שנצור מזה זמן על ידי נוער הגבעות, ושם באופן מפתיע, מתחת לגפן, הוגשה לנו במקום עוגת סולת במי ורדים, עוגת שזיפים זהה לחלוטין לעוגה שאימי ז"ל הייתה אופה בצעירותה... אכן אין גבול להשתכנזות.
