שיעור נהיגה

שיעור נהיגה

היא התיישבה ברכב, ההתרגשות של הפעם הראשונה, בפעם הראשונה היא יושבת ליד ההגה, השליטה בידייה. המורה נכנס לרכב ומתיישב בכיסא שלידה. הסבר קצר על המכונית על הכפתורים מסביב וקדימה יוצאים לדרך. היא הניחה את ידה המיוזעת מרוב התרגשות סביב מוט ההילוכים, מכניסה לראשון, רגל על הקלאצ´ ורגל שניה על הגז וקדימה. המכונית יוצאת לדרך, היא כולה סמוקה, בהתחלה המכונית נוסעת על 20 עוד אין לה מספיק בטחון עצמי (מה כבר אפשר לצפות מפעם ראשונה?) עיניה נעוצות בכביש שמולה. היא שומעת כמו מתוך ערפל את המורה אומר להעביר כבר להילוך שני, רגע מה עושים עכשיו? רגל על הגז או על הקלאצ´? איך בדיוק מעבירים להילוך שני? היא שומעת את המורה מסביר, אהה אוקיי רגל על הקלאצ´ ועכשיו שוב ידית ההילוכים, ידה כבר מזיעה הרבה יותר, הידית מחליקה לה ונכנסת כמכונה משומנת להילוך השני... היא כבר על 40, זה נראה כל כך מהר... מצפצפים לה אנשים סביבה, מה קורה, היא חושבת לעצמה, הם לא מבינים שזאת הפעם הראשונה שלי?, היא כולה מזיעה מסתכלת לכיוון המורה מבקשת במבטה את אישורו, המורה מסתכל ומחייך, יהיה בסדר הוא אומר, כך זה בהתחלה, אל תתרגשי. הנה רמזור, הצבע צהוב, מה עושים זה יתחלף לאדום או לירוק? ללחוץ על הברקס או על הגז? להמשיך? לעצור?.... הרמזור ירוק, ממשיכים, שוב הילוך ראשון, שוב הילוך שני, הילוך שלישי ו.... הילוך רביעי המכונית שועטת קדימה היא כבר על 80. כל גופה מזיע, ליבה פועם כמו שלא פעם מימיו. תרפי, אומר המורה, את לא צריכה להיות כל כך מתוחה, זה אמור להיות כיף, לא עבודה קשה. היא נותנת לגופה להרפות מעט,להכנס לקצב, להנות מהמהירות, מהאווירה מסביב, מהכוח שהנהיגה נותנת לה. היא שומעת את המורה אומר שעוד מעט השיעור נגמר, צריך להחנות את המכונית. להכניס לרוורס ושוב קדימה ושוב רוורס ושוב קדימה.... כל שרירה מתוחים, גופה דרוך, היא רטובה כולה.... אני לא אצליח להחנות את המכונית הזאת חשבה לעצמה.... היא שומעת את המורה אומר, עוד שניים שלושה קדימה ואחורה והמכונית במקום רק אל תלחצי. קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, קדימה אחורה.... וזהו.... לדומם את המנוע. היא נשענת לאחור, נרגעת לאט לאט, נותנת לליבה לחזור לקצב הנכון, חיוך של עונג נסוך על פניה, היא מסתכלת על המורה הנחמד וחושבת לעצמה את השיעור הזה אף פעם לא אשכח.... רוצה אבל....
 
הלאות המתוקה שאחרי

ראשה מונח עדיין לאחור, על משענת הכסא. הבטתי בה, תמימה כל כך, ראשונית, כמו קרקע בתולה שאיש עוד לא חצה לפני כן, כמו אותה אדמה חלוצית ישנה נושנה. אגלי הזיעה טרם נימחו ממצחה, נשימתה רק עכשיו מתחילה לשוב לסדירותה. הסומק הטבעי שלה, שהתגבר כל כך בשעת מאמץ שיווה לה מראה קסום, מלאכי כמעט. שלפתי סיגריה, ומיד הצעתי גם לה. היא לא סירבה. עדיין נרעשת מכדי לדבר רק הנהנה בבישנות, מושיטה יד רועדת. ניכר שההתכווצויות שאחזו בגופה אך לפני דקות מעטות טרם הסתיימו כליל. הצתתי עבורה את הסיגריה, והיא - ביד רועדת - שאפה מלוא ריאותיה, ונשפה אט אט את העשן לחלל הרכב הדחוס. היא עוד לא ההינה להישיר מבטה אלי, אחרי הכל הריגוש שחוותה היה עז מכדי לפרוט אותו למגע בודד, להצלבה של עיניים לא תמימות כלל ועיקר. היא נתנה בי אמון מלא, זאת ידעתי. הלכה אחרי צעד אחר צעד, נכונה ללמוד, רעבה לכל גילוי נוסף שחוותה. היא ידעה שאני נמצא שם כרשת הגנה, שמותר סופסוף לקחת סיכונים, שאפשר לעשות כל מה שאי פעם דמיינה, כל מה שחלמה. צמאה לכל טיפה משכרון החושים שהערפנו עליה, אני והכלי בו שלטה ועליו רכבה בשעה האחרונה. נשימתה כבר כמעט רגילה, השתיקה הארוכה שמילאה את החלל הצר בינינו היתה נוחה לשנינו, הזדמנות לנסות ולעכל את עוצמת הריגוש. ואז, בקול ביישני, בהפתעה גמורה, היא שאלה: "אז מתי עוד פעם?" סופר סתם
 

עינת.. :-)

New member
די....... זהו.......

לא יכולה להתאפק יותר.... (ולא תרתי משמע...) אתם ענקיים.. קוראת וקוראת... ולא רוצה "להתערבב" לכם בשרשור... אבל הבוקר החלטתי לכתוב אליכם, שהשרשור שלכם מקסים.. (אם כי מתאים לפורום ההוא... של ההוא שעצבן אתכם) ועד שהבנתי ש"רוצה אבל" זאת בחורה... חחחחחחחח לקח זמן... תהנו לכם... ואני... אני קוראת אתכם... ע י נ ת . .
 

שרית.

New member
נהדרים אתם .............. ../images/Emo23.gif

היה סוף לסיפור מאתמול ???
 
התחרות ../images/Emo18.gif

השופט ירה את ירית הזינוק, מרוץ המכוניות מתחיל, הם מתחרים אחד כנגד השניה, סיכוייה להגיע לקו הסיום כמעט אפסיים, זאת התחרות הראשונה שלה והוא כבר שועל ותיק. המכוניות שועטות קדימה, קריאות העידוד של הקהל מסביב אינו משפיע אליהם, הם מרוכזים בדרך קדימה הם דוהרים זה לצד זה. והנה הסיבוב הראשון הופיע והיא עקפה אותו, הוא לא היה מוכן. הוא מגביר את המהירות, משתמש בכל הטריקים שאסף עם השנים ועוקף אותה. הוא מביט שניה לאחור ורואה אותה צמודה אליו, הוא יודע שהיא לא תוותר... היא תלחם עד הסוף. הוא כבר כמה חודשים מביט ובוחן אותה מהצד, בתחילה נסיונותיה להכנס לתחום נראו מעט מגוחכים, אך היא לא ויתרה, היא לא מהמוותרים בקלות, אומנם היא עדיין מעט מחוספסת וחסרת נסיון אך גם זה עם טיפת השקעה יסתדר. התחרות עדיין בעיצומה, המתח רק הולך וגדל וקו הסיום עוד טרם נראה באופק... רוצה אבל....
 
רוצה להגיע ראשונה?

מעיף מבט במראה. כן, יש שם מכונית מאחוריו, אבל הנהגת, הנהגת... האינסטינקטים שלו מיומנים כל כך שפעולותיו נראות אוטומטיות, חסרות שליטה. הפניות, הסחרורים, שינויי הקצב והמהירות, אפילו ההתהפכויות הנדירות, הכל נראה כאילו מתוכנן מראש, כאילו יד אמן שולטת בקצב המהיר, כאילו הדברים יבואו על מקומם בשלום ללא קושי. מעיף עוד מבט לאחור. היא אמנם נשרכת שם מרחק רב מאחוריו, אבל הנה הוא מאט מעט, כאילו בלי כוונה, מאפשר לה לצמצם את הפער. מוזר, למתבונן מהצד לא תמיד ברור מי רוצה להגיע ראשון, ובכלל, בכלל מה המטרה במירוץ הזה. עם הנסיון, ואורך הרוח, נדמה לפרקים שדווקא מוטב להגיע שני. שדווקא אם היא תשיג אותו, דווקא אז יצאו שניהם וידם על העליונה, ואילו אם הוא ינצח, אם יסיים לפניה, או אז סביר ששניהם יצאו נפסדים. עוד מבט במראה. היא מצמצמת כבר את המרחק. הנחישות בעיניה, הקמטים הזעירים הניגלים במצחה, אות לריכוז העז בו היא מצויה. כל גופה, כל מחשבותיה נתונים רק למטרה אחת, רק נקודה ספציפית אחת בזמן מעניינת אותה, ולשם נתונים כל מעייניה, מבחינתה הוא רק כלי שרת בידיה. עוד עיקול מסוכן אחד, שניהם צולחים אותו ללא כל קושי, ומאחורי העיקול הבא כבר יוכלו לראות, מרחוק אמנם, את קו המטרה הנכסף... סופר סתם
 
הנה הוא מגיע...

ארוך, קשה ועקבי. סוף השבוע כמובן, אלא מה... להתראות בקצה השני שלו... סופר סתם
 
הנה היא מגיעה....

רכה, ענוגה ומענגת. השבת כמובן, אלא מה.... נתראה בסופה רוצה אבל...
 
למעלה