שמוליק דגן
New member
שיעור מולדת.
לכל מחוקי השכל והידע מהשמאל ה"נאור", אולי תיכנס בכם שמץ של בינה למיקרא הדברים הבאים: שקר הפליטים. כידוע לכולכם, במהלך מלחמת העצמאות שלנו עזבו מרבית הערבים את בתיהם וברחו מכאן בעידוד מנהיגיהם. רבים טוענים שאין זה נכון ושבעצם אנחנו גירשנו אותם מכאן. בעוד שבהחלט היו מיקרים בהם הטענה הזאת נכונה, במקומות בהם פתחו עלינו הערבים באש *אחרי* ש"נכנעו"(.......), הרי שבכל שאר המיקרים עזבו הערבים את בתיהם ביוזמתם הפרטית. מחקר שנערך בשנת 1969 מטעם המכון ללימודים פלשטיניים בבירות קובע ש-".....מרביתם של הפליטים הפלשטינאים משנת 1948 לא גורשו מבתיהם ו-68 אחוז מהם עזבו מבלי שראו לנגד עיניהם אפילו חייל ישראלי אחד." עוד מציין המחקר הנ"ל שב-27 לאפריל 1950 שיגרה הוועדה הערבית הלאומית של חיפה מיזכר לכל ארצות ערב, בו הודיעה להן בגאווה: "פינויים של התושבים הערבים נעשה מרצון והתבצע לבקשתנו..... המישלחת הערבית דרשה בגאווה את פינויים של הערבים לארצות ערב השכנות..... אנחנו גאים להצהיר שהערבים שמרו על כבודם ועל המסורת שלהם בגאווה וגדלות נפש." (מתוך המחקר "נהר ללא גשרים" שהתפרסם בבירות בשנת 1969). אבל התיעוד המרשיע ביותר כנגד שקר ה"פליטים" בא דווקא מעטו של ערבי המעורה היטב בהשתלשלות העניינים. חאלד אל-עאזם, מי שהיה ראש ממשלת סוריה אחרי מלחמת העצמאות שלנו ב-1948, כותב בזיכרונותיו שהתפרסמו בבירות בשנת 1972 על הטאקטיקה הפסולה של הערבים ועל ניצולם של הפליטים ע"י מדינות ערב: "מאז 1948 אנחנו תובעים את החזרתם של הפליטים לבתיהם, בעוד שאנחנו הם אלה שגרמנו להם לעזוב אותם..... אנחנו גרמנו לפליטים הערבים [שימו לב שהוא לא מכנה אותם "פליטים פלשטיניים", וזה בשנת 1972 - אחרי מלחמת ששת-הימים.....] לאסון גדול ע"י זה שדרשנו מהם והפעלנו עליהם לחצים קשים בכדי שיעזבו את בתיהם..... אנחנו הם אלה שהפכנו אותם לעקורים..... אנחנו הם אלה שהרגלנו אותם להיות קבצנים..... אנחנו הם אלה שעסקנו באופן פעיל בהורדת רמתם המוסרית והחברתית לאשפתות..... ואחרי כל זה ניצלנו אותם בכדי לבצע פישעי רצח, הצתה והשלכת פצצות על אנשים, נשים וילדים תמימים - כל זה לצורך השגת מטרות פוליטיות.....". אפילו המלך חוסיין המנוח הצהיר עוד בשנת 1960: "מאז 1948 התייחסו מנהיגי ארצות ערב לבעיה הפלשטינית בחוסר אחריות משווע..... הם ניצלו את הפלשטינאים למטרות פוליטיות אנוכיות. זהו מצב אבסורדי לגמרי, ואני יכול להוסיף שאפילו קרימינאלי." לידתה של הפיקציה. בניגוד לקריאות מנהיגי ערב להחזרתם של הפליטים לבתיהם, יצא אמיל חורי - מי שהיה מזכיר הפיקוד הערבי העליון -- בקריאה נגדית למנוע את חזרתם של הפליטים בכדי להנציח את מצב ה"פליטות" שלהם. בראיון שהעניק לעיתון ´בירות טלגראף´ בשישי לאוגוסט 1948 הוא מצהיר: "לא יעלה על הדעת שנשלח את הפליטים לבתיהם כל עוד הם נמצאים בידי היהודים.... זה יהיה צעד ראשון לקראת הכרה ערבית בקיומה של ישראל ובתוכנית החלוקה." [מתחילים לראות מי כאן האחראי למצבם של הפליטים הערבים....??] מי שנחשב ל"חוזה המדינה הפלשטינית", מוסה עלאמי, היה כולו אחוז פלצות מהגישות המנוגדות האלה: "איך ניתן לצפות מציבור שלם שילחמם על מדינתו, כאשר רובו הגדול לא יודע את משמעות המילה?...... הציבור זקוק בדחיפות ל"מיתוס" שימלא את הווייתו ואת דימיונו....." בהתאם לכתביו של עלאמי, האינדוקטרינציה של "מיתוס" הלאומיות הפלשטינית תיצור תחושה של "זהות" ו"כבוד עצמי" (מתוך מאמרו "הלקח של פלשטינה" שפורסם באוקטובר 1949). אבל "חלומותיו" של עלאמי התנפצו (זמנית) כאשר ירדן החליטה לספח אליה (בניגוד לחוק הבינלאומי) את הטריטוריה שממערב לנהר הירדן (צעד שהמדינות היחידות שהכירו בו מעולם היו בריטניה ופקיסטאן.....). כתוצאה מכך, בין השנים 1948 ו-1967 התייחסו הערבים אל מה שנקרא "הגדה המערבית של הירדן" כאל "אדמה ערבית" ואל תושביה כערבים לכל דבר. ה"מיתוס" של מוסה עלאמי נשאר "מיתוס" ולא אומץ ע"י מדינות ערב במשך 20 שנה. החוקרת רוזמרי סאייה כתבה בירחון של המכון ללימודים פלשטיניים בבירות, "זהות פלשטינית מגובשת לא התעוררה כלל עד שנת 1968, עשרים שנה אחרי הגירוש. זה הזמן שלקח ל"מיתוס" של מוסה עלאמי להתממש." (מופיע בכרך השישי מספר 4 של הירחון משנת 1977 תחת הכותרת "מקורות הלאומיות הפלשטינית"). לורד קאראדון הבריטי, מי שהיה ממנסחיה הראשיים של החלטת האו"ם 242 ומעורב עמוקות בענייני המזרח-התיכון, טען בסידרת הרצאות שנתן במרכז ללימודי המזרח-התיכון של אוניברסיטת שיקאגו ש-"לא היה קיים אפילו ערבי אחד שלא היה משוכנע שהפליטים הפלשטינאים ישובו בסופו של דבר לירדן". בעיקבות ניצחונה של ישראל במלחמת ששת-הימים, הבינו הערבים שלא יוכלו לחסל אותה באמצעים צבאיים. כתוצאה מכך הם תיכננו ותיחבלו מלחמה דיפלומטית ותעמולתית מתוחכמת נגד המדינה. הם העריכו שזה יקח הרבה יותר זמן מניצחון צבאי סוחף, אבל היו בטוחים שבסופו של דבר התוצאות תהיינה זהות. מרכיב קריטי במזימה החדשה היה תכסיס שנועד לערער את הסימפאטיה כלפי ישראל מצד מדינות ידידותיות לה. במקביל החלו הערבים להשתמש בטרמינולוגיה "הומאניטארית" בכל הקשור ל"דרישותיהם הצודקות של הפלשטינאים" במקום צעקות והאשמות שוא על מעשי טבח וזוועה בערבים ע"י הישראלים. אל-חאיתאם אל-עיובי - המכונה גם אבו-חמאם - מי שהיה סגן-אלוף בצבא הסורי ועמד בראש אירגון הטרור ´החזית הפופולארית לשיחרור פלשטין´, והתפרסם בעולם הערבי כאסטרטג בענייני ישראל, העריך (בין השאר) שמלחמת גרילה *היא* זאת שתכריע בסופו של דבר את הכף לרעת ישראל. באוקטובר 1974 הוא כתב מאמר שהתפרסם במגזין הערבי ´שואון פילאסטינייה´ בו ניתח את האפקטיביות של אסטרטגיית התעמולה החדשה נגד ישראל: "תדמיתה של ישראל כמדינה חלשה המוקפת אוייבים המנסים לחסלה, התנפצה בעיקבות מלחמת 1967 והוחלפה בתדמית של מדינה תוקפנית הקוראת תגר על דעת הקהל העולמית..... מדינות מערב אירופה מגנות את עמדתה של ישראל למרות מחוייבותן לביטחונה ולשלמותה הטריטוריאלית. הן מבינות שהאינטרסים האירופאיים, ותלותן שלהן במקורות אנרגיה ערבים, מונעים מהן לעורר עליהן את זעמם של הערבים". כך החלה "מצוקתם" של הפליטים לעורר כלפיהם את "רחמיו" של העולם. לא רק זאת, אלא שהאסטרטגיה הזאת אפילו סיפקה בידי העולם "הצדקה מוראלית" ללכת בתלם הערבי - דבר שנחשב כנחוץ ביותר בכדי לזכות באספקת הנפט הערבי. מיליוני דולרים בוזבזו ע"י מדינות אירופאיות שונות אך ורק בכדי לסייע בידי הערבים להעמיד את נושא הפליטים הערביים והחזרתם לבתיהם בתור "לב ליבה של הבעיה הפלשטינית" - בעיה הומאניטארית ראשונה במעלה שחייבת לבוא על פתרונה *לפני* שתיערכנה שיחות שלום כל שהן עם ישראל. עד כדי כך מאמינים הערבים בהצלחת מזימתם, שהם אפילו לא מתביישים לפרט אותה ברבים. אותו אל-עיובי המוזכר למעלה, כתב באותו מאמר שלו המוזכר למעלה שהוא ממליץ על "שיחות שלום" מזוייפות, תוך כדי המשכיותו של מצב "אי שלום", והציע להמשיך ב"מערכת הלחצים המוראלית בשילוב התמדתה של מתיחות צבאית המישתנית בהתאם לצרכים". כל זאת "משום שאובדן חיי אדם הוא נקודה רגישה אצל האוייב ופעילות גרילה מתמשכת יכולה לשחוק את ביטחונו העצמי ואת אמונו של העולם ב´שוטר הישראלי´." [נשמע לכם מוכר מאיפשהו??] אל-עיובי מתאר במאמרו את הצלחתו של ה"תימרון" הערבי בתחום יחסי החוץ לפני פרוץ מלחמת יום-כיפור בשנת 1973: "הצלחת התעמולה שלנו היתה כל כך סוחפת, עד שחוץ מארה"ב וכמה ממשלות אפריקניות גיזעניות, כל העולם אימץ לעצמו או עמדה ניטראלית או עמדה פרו-ערבית מובהקת בכל הקשור לשאלת החוקיות של זכותנו להחזיר לעצמנו את האדמות הכבושות בכל דרך אפשרית - אפילו באמצעות כוח צבאי." אוקיי, בכדי שלא תחשדו בי שאני כזה גאון שיודע לעשות "אנליזות" צבאיות, אז כל הכתוב כאן הוא מעין סיכום של נקודות (מעטות מדי באילוצי הזמן והמקום) מתוך הספר From Time Immemorial של הסופרת ג´ואן פיטרס. כל זה ממש על קצה המזלג ומומלץ לקרוא את הספר במלואו, ולעקוב אחרי המקורות המצויינים בו, בכדי להבין את עומק התרמית ולמה חובה עלינו להתנגד לה אפילו במחיר חיינו!!!
לכל מחוקי השכל והידע מהשמאל ה"נאור", אולי תיכנס בכם שמץ של בינה למיקרא הדברים הבאים: שקר הפליטים. כידוע לכולכם, במהלך מלחמת העצמאות שלנו עזבו מרבית הערבים את בתיהם וברחו מכאן בעידוד מנהיגיהם. רבים טוענים שאין זה נכון ושבעצם אנחנו גירשנו אותם מכאן. בעוד שבהחלט היו מיקרים בהם הטענה הזאת נכונה, במקומות בהם פתחו עלינו הערבים באש *אחרי* ש"נכנעו"(.......), הרי שבכל שאר המיקרים עזבו הערבים את בתיהם ביוזמתם הפרטית. מחקר שנערך בשנת 1969 מטעם המכון ללימודים פלשטיניים בבירות קובע ש-".....מרביתם של הפליטים הפלשטינאים משנת 1948 לא גורשו מבתיהם ו-68 אחוז מהם עזבו מבלי שראו לנגד עיניהם אפילו חייל ישראלי אחד." עוד מציין המחקר הנ"ל שב-27 לאפריל 1950 שיגרה הוועדה הערבית הלאומית של חיפה מיזכר לכל ארצות ערב, בו הודיעה להן בגאווה: "פינויים של התושבים הערבים נעשה מרצון והתבצע לבקשתנו..... המישלחת הערבית דרשה בגאווה את פינויים של הערבים לארצות ערב השכנות..... אנחנו גאים להצהיר שהערבים שמרו על כבודם ועל המסורת שלהם בגאווה וגדלות נפש." (מתוך המחקר "נהר ללא גשרים" שהתפרסם בבירות בשנת 1969). אבל התיעוד המרשיע ביותר כנגד שקר ה"פליטים" בא דווקא מעטו של ערבי המעורה היטב בהשתלשלות העניינים. חאלד אל-עאזם, מי שהיה ראש ממשלת סוריה אחרי מלחמת העצמאות שלנו ב-1948, כותב בזיכרונותיו שהתפרסמו בבירות בשנת 1972 על הטאקטיקה הפסולה של הערבים ועל ניצולם של הפליטים ע"י מדינות ערב: "מאז 1948 אנחנו תובעים את החזרתם של הפליטים לבתיהם, בעוד שאנחנו הם אלה שגרמנו להם לעזוב אותם..... אנחנו גרמנו לפליטים הערבים [שימו לב שהוא לא מכנה אותם "פליטים פלשטיניים", וזה בשנת 1972 - אחרי מלחמת ששת-הימים.....] לאסון גדול ע"י זה שדרשנו מהם והפעלנו עליהם לחצים קשים בכדי שיעזבו את בתיהם..... אנחנו הם אלה שהפכנו אותם לעקורים..... אנחנו הם אלה שהרגלנו אותם להיות קבצנים..... אנחנו הם אלה שעסקנו באופן פעיל בהורדת רמתם המוסרית והחברתית לאשפתות..... ואחרי כל זה ניצלנו אותם בכדי לבצע פישעי רצח, הצתה והשלכת פצצות על אנשים, נשים וילדים תמימים - כל זה לצורך השגת מטרות פוליטיות.....". אפילו המלך חוסיין המנוח הצהיר עוד בשנת 1960: "מאז 1948 התייחסו מנהיגי ארצות ערב לבעיה הפלשטינית בחוסר אחריות משווע..... הם ניצלו את הפלשטינאים למטרות פוליטיות אנוכיות. זהו מצב אבסורדי לגמרי, ואני יכול להוסיף שאפילו קרימינאלי." לידתה של הפיקציה. בניגוד לקריאות מנהיגי ערב להחזרתם של הפליטים לבתיהם, יצא אמיל חורי - מי שהיה מזכיר הפיקוד הערבי העליון -- בקריאה נגדית למנוע את חזרתם של הפליטים בכדי להנציח את מצב ה"פליטות" שלהם. בראיון שהעניק לעיתון ´בירות טלגראף´ בשישי לאוגוסט 1948 הוא מצהיר: "לא יעלה על הדעת שנשלח את הפליטים לבתיהם כל עוד הם נמצאים בידי היהודים.... זה יהיה צעד ראשון לקראת הכרה ערבית בקיומה של ישראל ובתוכנית החלוקה." [מתחילים לראות מי כאן האחראי למצבם של הפליטים הערבים....??] מי שנחשב ל"חוזה המדינה הפלשטינית", מוסה עלאמי, היה כולו אחוז פלצות מהגישות המנוגדות האלה: "איך ניתן לצפות מציבור שלם שילחמם על מדינתו, כאשר רובו הגדול לא יודע את משמעות המילה?...... הציבור זקוק בדחיפות ל"מיתוס" שימלא את הווייתו ואת דימיונו....." בהתאם לכתביו של עלאמי, האינדוקטרינציה של "מיתוס" הלאומיות הפלשטינית תיצור תחושה של "זהות" ו"כבוד עצמי" (מתוך מאמרו "הלקח של פלשטינה" שפורסם באוקטובר 1949). אבל "חלומותיו" של עלאמי התנפצו (זמנית) כאשר ירדן החליטה לספח אליה (בניגוד לחוק הבינלאומי) את הטריטוריה שממערב לנהר הירדן (צעד שהמדינות היחידות שהכירו בו מעולם היו בריטניה ופקיסטאן.....). כתוצאה מכך, בין השנים 1948 ו-1967 התייחסו הערבים אל מה שנקרא "הגדה המערבית של הירדן" כאל "אדמה ערבית" ואל תושביה כערבים לכל דבר. ה"מיתוס" של מוסה עלאמי נשאר "מיתוס" ולא אומץ ע"י מדינות ערב במשך 20 שנה. החוקרת רוזמרי סאייה כתבה בירחון של המכון ללימודים פלשטיניים בבירות, "זהות פלשטינית מגובשת לא התעוררה כלל עד שנת 1968, עשרים שנה אחרי הגירוש. זה הזמן שלקח ל"מיתוס" של מוסה עלאמי להתממש." (מופיע בכרך השישי מספר 4 של הירחון משנת 1977 תחת הכותרת "מקורות הלאומיות הפלשטינית"). לורד קאראדון הבריטי, מי שהיה ממנסחיה הראשיים של החלטת האו"ם 242 ומעורב עמוקות בענייני המזרח-התיכון, טען בסידרת הרצאות שנתן במרכז ללימודי המזרח-התיכון של אוניברסיטת שיקאגו ש-"לא היה קיים אפילו ערבי אחד שלא היה משוכנע שהפליטים הפלשטינאים ישובו בסופו של דבר לירדן". בעיקבות ניצחונה של ישראל במלחמת ששת-הימים, הבינו הערבים שלא יוכלו לחסל אותה באמצעים צבאיים. כתוצאה מכך הם תיכננו ותיחבלו מלחמה דיפלומטית ותעמולתית מתוחכמת נגד המדינה. הם העריכו שזה יקח הרבה יותר זמן מניצחון צבאי סוחף, אבל היו בטוחים שבסופו של דבר התוצאות תהיינה זהות. מרכיב קריטי במזימה החדשה היה תכסיס שנועד לערער את הסימפאטיה כלפי ישראל מצד מדינות ידידותיות לה. במקביל החלו הערבים להשתמש בטרמינולוגיה "הומאניטארית" בכל הקשור ל"דרישותיהם הצודקות של הפלשטינאים" במקום צעקות והאשמות שוא על מעשי טבח וזוועה בערבים ע"י הישראלים. אל-חאיתאם אל-עיובי - המכונה גם אבו-חמאם - מי שהיה סגן-אלוף בצבא הסורי ועמד בראש אירגון הטרור ´החזית הפופולארית לשיחרור פלשטין´, והתפרסם בעולם הערבי כאסטרטג בענייני ישראל, העריך (בין השאר) שמלחמת גרילה *היא* זאת שתכריע בסופו של דבר את הכף לרעת ישראל. באוקטובר 1974 הוא כתב מאמר שהתפרסם במגזין הערבי ´שואון פילאסטינייה´ בו ניתח את האפקטיביות של אסטרטגיית התעמולה החדשה נגד ישראל: "תדמיתה של ישראל כמדינה חלשה המוקפת אוייבים המנסים לחסלה, התנפצה בעיקבות מלחמת 1967 והוחלפה בתדמית של מדינה תוקפנית הקוראת תגר על דעת הקהל העולמית..... מדינות מערב אירופה מגנות את עמדתה של ישראל למרות מחוייבותן לביטחונה ולשלמותה הטריטוריאלית. הן מבינות שהאינטרסים האירופאיים, ותלותן שלהן במקורות אנרגיה ערבים, מונעים מהן לעורר עליהן את זעמם של הערבים". כך החלה "מצוקתם" של הפליטים לעורר כלפיהם את "רחמיו" של העולם. לא רק זאת, אלא שהאסטרטגיה הזאת אפילו סיפקה בידי העולם "הצדקה מוראלית" ללכת בתלם הערבי - דבר שנחשב כנחוץ ביותר בכדי לזכות באספקת הנפט הערבי. מיליוני דולרים בוזבזו ע"י מדינות אירופאיות שונות אך ורק בכדי לסייע בידי הערבים להעמיד את נושא הפליטים הערביים והחזרתם לבתיהם בתור "לב ליבה של הבעיה הפלשטינית" - בעיה הומאניטארית ראשונה במעלה שחייבת לבוא על פתרונה *לפני* שתיערכנה שיחות שלום כל שהן עם ישראל. עד כדי כך מאמינים הערבים בהצלחת מזימתם, שהם אפילו לא מתביישים לפרט אותה ברבים. אותו אל-עיובי המוזכר למעלה, כתב באותו מאמר שלו המוזכר למעלה שהוא ממליץ על "שיחות שלום" מזוייפות, תוך כדי המשכיותו של מצב "אי שלום", והציע להמשיך ב"מערכת הלחצים המוראלית בשילוב התמדתה של מתיחות צבאית המישתנית בהתאם לצרכים". כל זאת "משום שאובדן חיי אדם הוא נקודה רגישה אצל האוייב ופעילות גרילה מתמשכת יכולה לשחוק את ביטחונו העצמי ואת אמונו של העולם ב´שוטר הישראלי´." [נשמע לכם מוכר מאיפשהו??] אל-עיובי מתאר במאמרו את הצלחתו של ה"תימרון" הערבי בתחום יחסי החוץ לפני פרוץ מלחמת יום-כיפור בשנת 1973: "הצלחת התעמולה שלנו היתה כל כך סוחפת, עד שחוץ מארה"ב וכמה ממשלות אפריקניות גיזעניות, כל העולם אימץ לעצמו או עמדה ניטראלית או עמדה פרו-ערבית מובהקת בכל הקשור לשאלת החוקיות של זכותנו להחזיר לעצמנו את האדמות הכבושות בכל דרך אפשרית - אפילו באמצעות כוח צבאי." אוקיי, בכדי שלא תחשדו בי שאני כזה גאון שיודע לעשות "אנליזות" צבאיות, אז כל הכתוב כאן הוא מעין סיכום של נקודות (מעטות מדי באילוצי הזמן והמקום) מתוך הספר From Time Immemorial של הסופרת ג´ואן פיטרס. כל זה ממש על קצה המזלג ומומלץ לקרוא את הספר במלואו, ולעקוב אחרי המקורות המצויינים בו, בכדי להבין את עומק התרמית ולמה חובה עלינו להתנגד לה אפילו במחיר חיינו!!!