שיעור בשליטה
זה בא לי כרעם ביום בהיר.
בעלי התקשר אליי וביקש שנפגש במקום נייטרלי מחוץ לבית בכדי לברר איתי משהו חשוב.
הלב שלי דפק בקצב מסחרר ומיד הרגשתי מין כזאת חולשה שהכבידה על תנועותיי.
ניסיתי לשחזר בראשי איזה מהלך או אולי שרשרת מהלכים עשיתי לאחרונה שיכולים היו לחשוף אותי ולמוטט ככה הכל.
התחלתי לעבוד על משפטים כמו "מה פתאום? לא היו דברים מעולם.."
או "זה לא מה שאתה חושב.." וכו...
הדרך לבית הקפה נראתה כנצח.
דידיתי בכבדות לעבר השולחן בו הוא ישב. הוא לא חייך. פניו היו חתומות. אני מכירה את ההבעה הזאת.
מכירה היטב וזה לא עושה לי טוב.
ניסיתי לשוות לפניי קלילות..נשקתי לו בזהירות על לחיו.. הוא לא חייך..
ואז פתח את פיו ואמר....
"תקשיבי טוב לכל מילה שאני אגיד עכשיו..." אמר בפנים חתומות
בראשי כבר הרצתי את כל האפשרויות לכך ששמע או יודע שאני מחזיקה מאהב כבר כמה חודשים. הבטחתי לעצמי לשתוק עד שאדע מה הוא יודע אך מילותיו וסגנונו הבוטה הפתאומי השאירו אותי פתאום מפוחדת וחסרת בטחון.
"כשהתחתנו – הכל התאים כמו פאזל" הוא המשיך ואמר. "כל חלק מצא את עצמו בתוך התמונה הגדולה, אך התמונה הזו היתה חד גוונית ולא יכולנו לראות שהצבע היחיד בה יום אחד ידהה וישעמם, כך קרה שבמהלך השנים גם חלקים רבים הלכו לאיבוד בפאזל הענק שלנו ומילאנו את אותם חללים בחלקי פאזל אחרים שלא התאימו בצבעים"....
בעלי מטאפורי...זה הפחיד אותי עוד יותר מצד אחד אך מצד שני גרם לי לאיבוד הסבלנות שלי שכל כך מאפיין אותי... מה הוא יודע, לעזאזל? למה הוא הולך סחור סחור?...
"עם המטאפוריות הוא שמר על ארשת פנים קשוחה ואסרטיבית וטון תקיף – כזה שאני לא מכירה...כניראה שהוא משתמש בו רק בחברה שהוא מנהל – מול כל העובדים והספקים.
הוא המשיך לדבר ואני הרגשתי איך הדם אוזל מפניי...כן – אני הולכת להפסיד הכל...הוא יודע – ותיכף תגיע שורת המחץ.
בנסיון להציל את כבודי ואמינותי...ניסיתי לומר משהו:
"תקשיב – אם יש לך מה להגיד – תגיד כבר! אני לא טובה במטאפורות – וסבלנות גם לא מי יודע מה יש לי..."ניסיתי להמשיך להגיד אך הוא רכן באחת על השולחן לכיווני, אחז בסנטרי ואמר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים "עכשיו את שותקת, זה ברור??!"
הטון שדיבר בו והאגרסיביות הפיזית שנהג בה – הפליאו אותי. פתאום כל 15 השנים בהם היינו נשואים וערגתי בלילות לגבר שיהיה גבר – צפו ועלו בי. רציתי לצעוק עליו בחזרה אך חששתי שאסגיר את עצמי מצד אחד ומצד שני הוא מעולם לא היה כזה – ואולי עברתי כבר את הגבול האדום ובעצם הוא כל כך פגוע שהוא גם באמת עשוי לפגוע בי?...בחרתי לשתוק בפעם השניה בתיקווה לעמוד בכך.
"מהיום את שלי!" פסק וחיכה לתגובתי שלא איחרה לבוא "אני שלך כבר 15 שנים אך לא עשית עם זה הרבה" סיננתי בפחד...
"מהיום אני אראה לך – מה זה להיות שלי" אמר
"את תשתקי ותקשיבי – אחרת תענשי על כך!" זה ברור לך? תקף אותי בחזרה...
היססתי והינהנתי.
"את ניכנסת עכשיו לרכב שלי ומחכה שאבוא – הייתי ברור?" אני מהנהנת...וגוררת את עצמי לג'יפ הגדול בחוסר רצון בזמן שהוא מזמין חשבון על הקפה שהזמין רק לעצמו.
לאן הוא רוצה לנסוע? מה עם הרכב שלי? למה הוא שם כבר את כל הקלפים על השולחן? למה הוא לא אומר מה הוא יודע? המחשבות רצו במוחי ללא הפוגה עד שהוא הגיע, פתח את דלת הג'יפ, נכנס, התיישב – הביט עליי, חייך חיוך שניראה לי מרושע והתניע.
לפני שהרכב החל לנוע – פתח את תא הכפפות והוציא שקית שחורה...הוא פרם את שרוך השקית ונתן לי כיסוי עיניים.
"תלבשי את זה" את לא צריכה לראות לאן אנו נוסעים אמר בתקיפות.
"אני לא! אתה מפחיד אותי ועד שלא ת...." הוא עצר אותי, שלח אצבעותיו בשערי המתולתל הארוך, אחז בו ספק בחוזקה ספק בעדינות ואמר:
"אם לא פגעתי בך עד עכשיו – אל תחששי" הייתי ברור?
דבר אחד אני יודעת בוודאות – איתן לא יפגע בי.
חבשתי את כיסוי העיניים – והתחלנו בנסיעה שניראתה נצח.
הייתי מתוחה מאוד אך לא העזתי לדבר...ניסיתי מידיי פעם להציץ – אך הוא הזכיר לי "שאסור"...
איתן שתמיד המילה האחרונה בבית היתה שלו אך כללה את צמד המילים "כן אישתי" היה חד כתער ולא איפשר לי להתמרד או להגיב. פחדתי מידיי מכך שהוא יודע...פחדתי שהוא יעזוב את הבית ויערער את כל הביטחון שהסב לי בעצם נכוחותו שלא לדבר על הנוחות הכלכלית.
הג'יפ החל להאט ולנסוע על דרך לא סלולה. הגענו למקום, הוא הזכיר לי שאני שותקת ולא מדברת ושאסמוך עליו כי אחרי הכל הוא בעלי כבר 15 שנים... פתאום ניזכרתי גם שעוד מס' ימים זה בכלל יום הנישואים שלנו – ואיזו דרך נוראית זה לסיים ככה מערכת כל כך ארוכה...
איתן פתח את דלת הג'יפ בצד שלי ועזר לי לרדת ממנו...עדיין לא ראיתי כלום.
הוא אחז בידי מבלי להגיד מילה והוביל אותי אל תוך מבנה. תיפופיי עקבי סיפרו לי שאנו צועדים על דק עשוי עץ. ניסיתי לשאול היכן אנחנו אך הוא שוב השתיק אותי. הפחד התחלף במבוכה ואז הציניות שכל כך מאפיינת אותי התחילה לבצבץ ועקצתי אותו... הוא מייד הסתובב אליי – התקרב כך שיכולתי להריח אותו ואמר "עכשיו את בשקט ושלי...איזה חלק לא הבנת?"
הרגשתי מושפלת אך שתקתי...מחכה לבאות.
ניכנסנו.
הריח שהיה במקום היה נעים – וניל פטוצ'ילי. היה משהו מאוד מרגיע בריח...זה ריח שאני מכירה..כן! זה הריח שצמיד יש על הסדינים באותו צימר שאני ואהובי ניפגשים בו...
זה בא לי כרעם ביום בהיר.
בעלי התקשר אליי וביקש שנפגש במקום נייטרלי מחוץ לבית בכדי לברר איתי משהו חשוב.
הלב שלי דפק בקצב מסחרר ומיד הרגשתי מין כזאת חולשה שהכבידה על תנועותיי.
ניסיתי לשחזר בראשי איזה מהלך או אולי שרשרת מהלכים עשיתי לאחרונה שיכולים היו לחשוף אותי ולמוטט ככה הכל.
התחלתי לעבוד על משפטים כמו "מה פתאום? לא היו דברים מעולם.."
או "זה לא מה שאתה חושב.." וכו...
הדרך לבית הקפה נראתה כנצח.
דידיתי בכבדות לעבר השולחן בו הוא ישב. הוא לא חייך. פניו היו חתומות. אני מכירה את ההבעה הזאת.
מכירה היטב וזה לא עושה לי טוב.
ניסיתי לשוות לפניי קלילות..נשקתי לו בזהירות על לחיו.. הוא לא חייך..
ואז פתח את פיו ואמר....
"תקשיבי טוב לכל מילה שאני אגיד עכשיו..." אמר בפנים חתומות
בראשי כבר הרצתי את כל האפשרויות לכך ששמע או יודע שאני מחזיקה מאהב כבר כמה חודשים. הבטחתי לעצמי לשתוק עד שאדע מה הוא יודע אך מילותיו וסגנונו הבוטה הפתאומי השאירו אותי פתאום מפוחדת וחסרת בטחון.
"כשהתחתנו – הכל התאים כמו פאזל" הוא המשיך ואמר. "כל חלק מצא את עצמו בתוך התמונה הגדולה, אך התמונה הזו היתה חד גוונית ולא יכולנו לראות שהצבע היחיד בה יום אחד ידהה וישעמם, כך קרה שבמהלך השנים גם חלקים רבים הלכו לאיבוד בפאזל הענק שלנו ומילאנו את אותם חללים בחלקי פאזל אחרים שלא התאימו בצבעים"....
בעלי מטאפורי...זה הפחיד אותי עוד יותר מצד אחד אך מצד שני גרם לי לאיבוד הסבלנות שלי שכל כך מאפיין אותי... מה הוא יודע, לעזאזל? למה הוא הולך סחור סחור?...
"עם המטאפוריות הוא שמר על ארשת פנים קשוחה ואסרטיבית וטון תקיף – כזה שאני לא מכירה...כניראה שהוא משתמש בו רק בחברה שהוא מנהל – מול כל העובדים והספקים.
הוא המשיך לדבר ואני הרגשתי איך הדם אוזל מפניי...כן – אני הולכת להפסיד הכל...הוא יודע – ותיכף תגיע שורת המחץ.
בנסיון להציל את כבודי ואמינותי...ניסיתי לומר משהו:
"תקשיב – אם יש לך מה להגיד – תגיד כבר! אני לא טובה במטאפורות – וסבלנות גם לא מי יודע מה יש לי..."ניסיתי להמשיך להגיד אך הוא רכן באחת על השולחן לכיווני, אחז בסנטרי ואמר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים "עכשיו את שותקת, זה ברור??!"
הטון שדיבר בו והאגרסיביות הפיזית שנהג בה – הפליאו אותי. פתאום כל 15 השנים בהם היינו נשואים וערגתי בלילות לגבר שיהיה גבר – צפו ועלו בי. רציתי לצעוק עליו בחזרה אך חששתי שאסגיר את עצמי מצד אחד ומצד שני הוא מעולם לא היה כזה – ואולי עברתי כבר את הגבול האדום ובעצם הוא כל כך פגוע שהוא גם באמת עשוי לפגוע בי?...בחרתי לשתוק בפעם השניה בתיקווה לעמוד בכך.
"מהיום את שלי!" פסק וחיכה לתגובתי שלא איחרה לבוא "אני שלך כבר 15 שנים אך לא עשית עם זה הרבה" סיננתי בפחד...
"מהיום אני אראה לך – מה זה להיות שלי" אמר
"את תשתקי ותקשיבי – אחרת תענשי על כך!" זה ברור לך? תקף אותי בחזרה...
היססתי והינהנתי.
"את ניכנסת עכשיו לרכב שלי ומחכה שאבוא – הייתי ברור?" אני מהנהנת...וגוררת את עצמי לג'יפ הגדול בחוסר רצון בזמן שהוא מזמין חשבון על הקפה שהזמין רק לעצמו.
לאן הוא רוצה לנסוע? מה עם הרכב שלי? למה הוא שם כבר את כל הקלפים על השולחן? למה הוא לא אומר מה הוא יודע? המחשבות רצו במוחי ללא הפוגה עד שהוא הגיע, פתח את דלת הג'יפ, נכנס, התיישב – הביט עליי, חייך חיוך שניראה לי מרושע והתניע.
לפני שהרכב החל לנוע – פתח את תא הכפפות והוציא שקית שחורה...הוא פרם את שרוך השקית ונתן לי כיסוי עיניים.
"תלבשי את זה" את לא צריכה לראות לאן אנו נוסעים אמר בתקיפות.
"אני לא! אתה מפחיד אותי ועד שלא ת...." הוא עצר אותי, שלח אצבעותיו בשערי המתולתל הארוך, אחז בו ספק בחוזקה ספק בעדינות ואמר:
"אם לא פגעתי בך עד עכשיו – אל תחששי" הייתי ברור?
דבר אחד אני יודעת בוודאות – איתן לא יפגע בי.
חבשתי את כיסוי העיניים – והתחלנו בנסיעה שניראתה נצח.
הייתי מתוחה מאוד אך לא העזתי לדבר...ניסיתי מידיי פעם להציץ – אך הוא הזכיר לי "שאסור"...
איתן שתמיד המילה האחרונה בבית היתה שלו אך כללה את צמד המילים "כן אישתי" היה חד כתער ולא איפשר לי להתמרד או להגיב. פחדתי מידיי מכך שהוא יודע...פחדתי שהוא יעזוב את הבית ויערער את כל הביטחון שהסב לי בעצם נכוחותו שלא לדבר על הנוחות הכלכלית.
הג'יפ החל להאט ולנסוע על דרך לא סלולה. הגענו למקום, הוא הזכיר לי שאני שותקת ולא מדברת ושאסמוך עליו כי אחרי הכל הוא בעלי כבר 15 שנים... פתאום ניזכרתי גם שעוד מס' ימים זה בכלל יום הנישואים שלנו – ואיזו דרך נוראית זה לסיים ככה מערכת כל כך ארוכה...
איתן פתח את דלת הג'יפ בצד שלי ועזר לי לרדת ממנו...עדיין לא ראיתי כלום.
הוא אחז בידי מבלי להגיד מילה והוביל אותי אל תוך מבנה. תיפופיי עקבי סיפרו לי שאנו צועדים על דק עשוי עץ. ניסיתי לשאול היכן אנחנו אך הוא שוב השתיק אותי. הפחד התחלף במבוכה ואז הציניות שכל כך מאפיינת אותי התחילה לבצבץ ועקצתי אותו... הוא מייד הסתובב אליי – התקרב כך שיכולתי להריח אותו ואמר "עכשיו את בשקט ושלי...איזה חלק לא הבנת?"
הרגשתי מושפלת אך שתקתי...מחכה לבאות.
ניכנסנו.
הריח שהיה במקום היה נעים – וניל פטוצ'ילי. היה משהו מאוד מרגיע בריח...זה ריח שאני מכירה..כן! זה הריח שצמיד יש על הסדינים באותו צימר שאני ואהובי ניפגשים בו...
