יוגב אברהם
New member
שינוי תדמית
בקריקטורה של מייק, גוש קטיף נראה כמצה מפוררת. ובכ'ז - הבולדוזרים באופק ורק 50 מתוך 1700 משפחות הגישו דרישות לפיצויים. ובעצם, מדוע לא יגישו? בא מישהו באלימות, מגרש מן הבית, סותם מקור פרנסה וזורק לקורבן חלק זעום מן הגזל. הגם על השיריים העלובים האלה עליו לוותר? ההגיון הפשוט אומר, שהעשוקים יכולים בהחלט לנסות "להוציא שערה מחזיר" וגם את כל השערות, מבלי לוותר על התנגדותם ועל החלטתם, שלא לציית לחוקי הגירוש. אלא, שהענין אינו פשוט כ'כ. במיתקפת החיבוקים והחיוכים שלו, שרון תובע מן העקורים בתמורה להטבות נוספות מעבר לפירורים שהשליך להם בחוק פינוי-פיצוי, תמורת מחיר הוגן בעבור בתיהם, תמורת קרקע, תמורת שימור קהילותיהם – השלמה, הסכמה והליכה בשקט, "מרצון". וכמיקדמה – שלא יציפו את יישוביהם במתנגדים ושיתייצבו להזדמנויות-צילום אצלו, במסגרת מסע-שינוי-תדמית מדיקטטור ערל-לב לסבא טוב ומיטיב. בקנה מידה קטן, הסחיטה כבר פועלת. רמזו לחקלאים, שעלולים לעכב משלוחי תוצרת לחו'ל מסיבות "בטחוניות" וביורוקרטיות, ומי שחפץ בשיווק חלק עד לרגע האחרון,יתנהג נא בהתאם. במאפייה – תשלום דמי חסות ("פרוטקשן") ושתיקה ("אומרטה") הולכים תמיד ביחד. גם מכבש הסחיטה המופעל על המתנחלים תובע תמורת ה"הטבות" – שתיקה. אלו קיבלו המגורשים את ההתנייה הזאת, אכן היו בחזקת מצה מתפוררת. אולם בינתים רק בודדים התפוררו, וזה משאיר את המצה הגדולה שלמה, כפי שגם יתברר מעשרות האלפים שיציפו בחגים את האזורים המוכים, במעין חזרה כללית לעימות הגדול. שרון אינו דוחה את הגירוש מפני ש"הזכירו לו" שהוא נופל בימי חורבן שני בתי-המקדש ונפילת ביתר וגירוש ספרד ואינספור אסונות אחרים. שרון דוחה, מפני שהוא זקוק לזמן כדי להשיג את הסכמת קרבנותיו. בתכנון המקורי הכל היה צ'ל מאחוריו כבר בפסח הזה, כדי שעד 2006, שנת הבחירות, יישאר לציבור די זמן לשכוח ולסלוח. לא ההלכה ולא ההיסטוריה שיבשו את לוח הזמנים של שרון, כ'א הפתעת עוצמת ההתמרדות נגד הגירוש. "פורום החווה" לא ציפה ש-15,000 חיילים יחתמו מראש שלא ישתתפו בגירוש, שהצבא והמשטרה ישדרו מצוקה מול מרי אזרחי של עשרות אלפים רבים. יועצי התדמית של שרון לא שיערו את המחיר הפוליטי שהמראות הצפויים הקיץ עתידים לגבות ממנו בשנת-בחירות: מחיר סחיבת השכולים והנכים מבתיהם והמתים מקברותיהם, מחיר מחנות פליטים ועקורים ליהודים בישראל, מחיר מחנות מעצר לאלפים, כליאת קטינים, משפטים פוליטיים, כבישים חסומים, פילוג בליכוד. מסקנה מתבקשת: הליכתם של הנעקרים בשקט ומתוך הסכמה, חיונית כדי למנוע את ההתנתקות החמורה מכל: התנתקות שרון מן השלטון. לשרון נחוץ "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני" – אך להגדה הזאת חסרים לו בינתיים הכופתאות, ולכן הוא זקוק לזמן. על המירקע שרון שקט ונינוח והמתנחלים שבורים ולחוצים. במציאות, שרון לחוץ לא פחות מהם. מיד אחרי הגירוש צפויים לו לחץ חיצוני כבד אם לא ימשיך מיד בנסיגות, חידוש הטרור ואולטימטום של מפלגת העבודה: נסיגה או בחירות מייד. אולם, כשפצעי הגירוש עודם טריים, אין לשרון ולחבורתו סיכוי להיבחר בפריימריז ובמרכז הליכוד. גם החלופה השניה מוליכה הישר אל המדבר הפוליטי: עקירה נוספת, הפעם של עשרות אלפים מכל גב ההר, תרים גל התנגדות גדול פי כמה, עם השלכות חמורות עוד יותר בליכוד, ששוב ירגיש מרומה ונבגד בעוד הבחירות בשער. יש לשרון רק מוצא אחד, והוא להשיג את הסכמת המגורשים ומוסדותיהם, ובאמצעותה "לגנוב את הרעם" מן האמורים לזרום מבחוץ, לשבור את רוחם של המתנגדים וליצור תקדים, שיאפשר ביצוע חלק של הגירושים הבאים. וכך, למרבה הפארדוקס, גורלו הפוליטי של שרון נתון בידי קורבנותיו. ידיהם, הרועדות מפחד מפני הבאות – מחזיקות בכל הקלפים! אליקים העצני
בקריקטורה של מייק, גוש קטיף נראה כמצה מפוררת. ובכ'ז - הבולדוזרים באופק ורק 50 מתוך 1700 משפחות הגישו דרישות לפיצויים. ובעצם, מדוע לא יגישו? בא מישהו באלימות, מגרש מן הבית, סותם מקור פרנסה וזורק לקורבן חלק זעום מן הגזל. הגם על השיריים העלובים האלה עליו לוותר? ההגיון הפשוט אומר, שהעשוקים יכולים בהחלט לנסות "להוציא שערה מחזיר" וגם את כל השערות, מבלי לוותר על התנגדותם ועל החלטתם, שלא לציית לחוקי הגירוש. אלא, שהענין אינו פשוט כ'כ. במיתקפת החיבוקים והחיוכים שלו, שרון תובע מן העקורים בתמורה להטבות נוספות מעבר לפירורים שהשליך להם בחוק פינוי-פיצוי, תמורת מחיר הוגן בעבור בתיהם, תמורת קרקע, תמורת שימור קהילותיהם – השלמה, הסכמה והליכה בשקט, "מרצון". וכמיקדמה – שלא יציפו את יישוביהם במתנגדים ושיתייצבו להזדמנויות-צילום אצלו, במסגרת מסע-שינוי-תדמית מדיקטטור ערל-לב לסבא טוב ומיטיב. בקנה מידה קטן, הסחיטה כבר פועלת. רמזו לחקלאים, שעלולים לעכב משלוחי תוצרת לחו'ל מסיבות "בטחוניות" וביורוקרטיות, ומי שחפץ בשיווק חלק עד לרגע האחרון,יתנהג נא בהתאם. במאפייה – תשלום דמי חסות ("פרוטקשן") ושתיקה ("אומרטה") הולכים תמיד ביחד. גם מכבש הסחיטה המופעל על המתנחלים תובע תמורת ה"הטבות" – שתיקה. אלו קיבלו המגורשים את ההתנייה הזאת, אכן היו בחזקת מצה מתפוררת. אולם בינתים רק בודדים התפוררו, וזה משאיר את המצה הגדולה שלמה, כפי שגם יתברר מעשרות האלפים שיציפו בחגים את האזורים המוכים, במעין חזרה כללית לעימות הגדול. שרון אינו דוחה את הגירוש מפני ש"הזכירו לו" שהוא נופל בימי חורבן שני בתי-המקדש ונפילת ביתר וגירוש ספרד ואינספור אסונות אחרים. שרון דוחה, מפני שהוא זקוק לזמן כדי להשיג את הסכמת קרבנותיו. בתכנון המקורי הכל היה צ'ל מאחוריו כבר בפסח הזה, כדי שעד 2006, שנת הבחירות, יישאר לציבור די זמן לשכוח ולסלוח. לא ההלכה ולא ההיסטוריה שיבשו את לוח הזמנים של שרון, כ'א הפתעת עוצמת ההתמרדות נגד הגירוש. "פורום החווה" לא ציפה ש-15,000 חיילים יחתמו מראש שלא ישתתפו בגירוש, שהצבא והמשטרה ישדרו מצוקה מול מרי אזרחי של עשרות אלפים רבים. יועצי התדמית של שרון לא שיערו את המחיר הפוליטי שהמראות הצפויים הקיץ עתידים לגבות ממנו בשנת-בחירות: מחיר סחיבת השכולים והנכים מבתיהם והמתים מקברותיהם, מחיר מחנות פליטים ועקורים ליהודים בישראל, מחיר מחנות מעצר לאלפים, כליאת קטינים, משפטים פוליטיים, כבישים חסומים, פילוג בליכוד. מסקנה מתבקשת: הליכתם של הנעקרים בשקט ומתוך הסכמה, חיונית כדי למנוע את ההתנתקות החמורה מכל: התנתקות שרון מן השלטון. לשרון נחוץ "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני" – אך להגדה הזאת חסרים לו בינתיים הכופתאות, ולכן הוא זקוק לזמן. על המירקע שרון שקט ונינוח והמתנחלים שבורים ולחוצים. במציאות, שרון לחוץ לא פחות מהם. מיד אחרי הגירוש צפויים לו לחץ חיצוני כבד אם לא ימשיך מיד בנסיגות, חידוש הטרור ואולטימטום של מפלגת העבודה: נסיגה או בחירות מייד. אולם, כשפצעי הגירוש עודם טריים, אין לשרון ולחבורתו סיכוי להיבחר בפריימריז ובמרכז הליכוד. גם החלופה השניה מוליכה הישר אל המדבר הפוליטי: עקירה נוספת, הפעם של עשרות אלפים מכל גב ההר, תרים גל התנגדות גדול פי כמה, עם השלכות חמורות עוד יותר בליכוד, ששוב ירגיש מרומה ונבגד בעוד הבחירות בשער. יש לשרון רק מוצא אחד, והוא להשיג את הסכמת המגורשים ומוסדותיהם, ובאמצעותה "לגנוב את הרעם" מן האמורים לזרום מבחוץ, לשבור את רוחם של המתנגדים וליצור תקדים, שיאפשר ביצוע חלק של הגירושים הבאים. וכך, למרבה הפארדוקס, גורלו הפוליטי של שרון נתון בידי קורבנותיו. ידיהם, הרועדות מפחד מפני הבאות – מחזיקות בכל הקלפים! אליקים העצני