שינויים...

[אושר מ]

שינויים...

יש המון שינויים בחיים. כשעולים לכיתה א´, מסיימים לימודים, מתגייסים לצבא, משתחררים, אונ´, נישואים, הפיכה להורים, לוויות (לא עלינו)... חלקם מובנים לנו מראש. חלקם פחות. אלו שמובנים לנו מראש, קל לנו להתמודד איתם. למשל המעבר מהגן לכיתה א´. אתה כבר ילד גדול. לזה הכינו אותך ההורים כל החופש. אבל מה עם אלו שלא? מה עם שינויים שמגיעים בהפתעה? אלו שבאים כרעם ביום בהיר? איך מתמודדים עם זה? ומה עם שינויים שיש לנו את היכולת לשלוט עליהם? לחליט אם לשנות או לא, בידיעה שכל מה שהיו חיינו עד עכשיו, הםכ בר לא יהיו. מה אז? לשנות או לא לשנות? ולפני מה אפשר להחליט? ומה אם השינוי מתברר כטעות? יש עוד סוג אחד של שינוי. שבעצם אוגד את כל השינויים כולם... וזוהי ההתבגרות. ההחכמה. אדם אחד פעם אמר לי [URL='http://'] "אדם שלא משתנה במהלך חייו, הינו אדם שלא למד כלום במהלכם"[/URL] מה אתם חושבים?

 

[אפי היקרה]

../images/Emo26.gif נא לשים לב, זהו המאמר השבועי

ולדעתי שלי: את רוב השינויים בחיי, המפתיעים והמתוכננים, עברתי יחסית בצורה חלקה, או משום שבאמת הייתי מוכנה אליהם, או שהבנתי שאין לי דרך לשנות את מה שקרה, אלא להפיק את הטוב מכל זה. חבריי הטובים אולי יעידו במקומי שלא השתניתי הרבה, עקרונית, בשנים שחלפו מאז שהכירו אותי (וישנם כאלה שמכירים אותי גם מהגן). הבסיס נותר די דומה: התיחסות אופטימית לחיים, ילדותיות מסוימת שלא חלפה גם בגיל 12, לא בגיל 18, והמשיכה איתי עד היום. הציניות אולי גברה, הרוע התפשט, אבל בגלובאלי - הסחורה היא אותה סחורה. לא זכורים לי הרבה שינויים דרסטיים שעשיתי במו מוחי, אלא שינויים שנבעו מכורח הנסיבות, מהתקדמות השנים ומאיבוד עניין בכוון מסוים. שינוי אחד זכור לי עד היום בתור השינוי העצוב-שמח ביותר, והוא סיום כיתה י"ב. לא ברור לי מתי נפל האסימון: לכשיצאתי מהבגרות האחרונה (תנ"ך) והבנתי שיותר לא אעשה בגרויות ולא אלך יותר לביה"ס, או שזה היה במסיבת הסיום (שהיתה כמה ימים לאחר מכן) כשהבנתי שבעצם הדבר שהכריח אותנו להתראות מדי יום ולקיים נוהל חברתי מסודר, לא קיים יותר - everybody is on his own. והשינוי הזה היה מהיר ודי אכזרי: תוך שבועיים התגייס המחזור הראשון, בחודשים שחלפו כבר כולם היו מפוזרים בין שלל החילות והיחידות, הפגישות התמעטו, נושאי השיחה השתנו, הבעיות קיבלו גוון הרבה יותר רציני ומשמעותי. לפתע היו לי חברים שלא גדלו בסביבת מגוריי או היו בתנועה יחד איתי, אנשים מאזור חיוג אחר, בגילאים שונים, עם ראיית עולם אחרת. זה היה משמח כי בכל זאת, לזה אנחנו מחכים 12 שנים של סבל ולחץ ועצבים. אבל העצוב היה שבשלב מסוים הבנתי שזה לא יחזור לעולם, שהתמימות שהיתה מנת חלקם של כולנו, לעולם לא תשוב. לעולם לא נהיה נקיים כמו שרק אפשר להיות, כשעדיין לומדים בבי"ס, ללא דאגות, ללא אחריות רצינית, ובלי לחשוב על העולם הגדול שנמצא שם בחוץ.

 

[jeb]

Aim high, expect low

And you will never be disapointed. תרגום: לעולם לא תגיע יותר גבוה ממה שכיוונת. לכן כוון הכי גבוה שאתה יכול לדמיין. מקסימום לא תגיע, אבל לפחות ככה יש סיכוי שכן. שמור על ציפיות נמוכות. כך אם לא תצליח -לא תתאכזב. אם כן תצליח - תופתע לטובה. למי שזוכר את המערכון בסרט "כבלים", מוני אומר לאריק: You can´t stop the time charlie והוא צודק. הזמן ממשיך להתקדם, ואיתו באים שינויים, וטוב שכך. אם הכל היה נשאר אותו דבר, החיים היו מאוד משעממים. לדוגמה: בצבא שפר עלי גורלי והגעתי לגדוד נודד, כלומר בלי בסיס קבע. כל 2-3 חודשים אורזים את הגדוד, מעמיסים על מוביל ומדלגים למקום חדש. יש הרואים בזה טירחה ובלגן וכו´, אך בשבילי זה היה גיוון מבורך. מקום חדש, נוף אחר, פעילות שונה. לי אישית אין הרבה בעיה עם שינויים קטנים כמו: לעזוב את הבית, לעבור לעיר/ארץ אחרת, הסבה מקצועית וכו´. מה שכן יש לי בעיה איתו זה השינויים הגדולים והמשמעותיים: להחליף תספורת, לגדל/לגלח זקן, להחליף את הכיסוי של הספה בחדר. שינויים כאלה גומרים אותי. אמרו לי פעם שהכל לטובה, גם אם כרגע בטווח הקצר זה לא נראה כך. למי שמפחד משינוי מומלץ מאד לקרוא את "מי הזיז את הגבינה שלי?" שמדבר בדיוק על זה - התמודדות עם שינויים.

 

[רוניתRRR]

ללא שינוי?

אני כנראה הפוכה, גדלתי על אוניה והשינוי היה דרך חיים. כל כמה חודשים ארזנו את הפקלאות ירדנו לחודש חודשיים לחוף ואז עברנו לאוניה אחרת. תשע השנים הראשונות של חיי עברו כך. עברנו המון דירות וכמובן הרבה בתי ספר. היום הקושי שלי להתמודד עם חוסר שינויים.