אוקיי. על קצה המזלג:
ראשית, יפן היא מדינת איים שהיתה סגורה בפני המערב עד אמצע המאה ה-19 ושלא הצליחו לכבוש אף פיסה ממנה עד 1945, וכדי להתפשט היתה זקוקה תמיד לטכנולוגיה (ולעוצמה צבאית) עדיפה. היא קיבלה השפעות סיניות ואחרות אבל שמרה על מדיניות מסתגרת וטיפחה בקנאות תרבות ייחודית לה. שנית, האקלים שלה מרושע במיוחד. היא ממוקמת גם ב"טבעת האש" של האוקיינוס השקט, הנתונה בפעילות וולקנית מתמדת (שתי רעידות האדמה הגדולות האחרונות בה אירעו לפני שנתיים ולפני שמונה שנים), וגם באיזור הטייפונים; בחורף יורד בה שלג כבד, באביב היא חשופה למונסונים, בקיץ לטמפרטורות גבוהות של רוח הפוהן (בדומה לשרב אצלנו) ובסתיו לשטפונות (שמסכנים את יבולי האורז. אם לא הספיקו לקטוף אותם לפני הטייפון הכל ירד לטמיון ואין מה לזרוע בעונה הבאה). כפועל יוצא מזה פיתחו היפנים חריצות, כושר המצאה, נחישות ואחריות קולקטיבית שבלעדיהן לא היה להם סיכוי לשרוד; וכל אלה באו במידה רבה על חשבון ערכי הביטוי האינדיבידואלי של היחיד. אינדיבידואליות אינה ערך מוערך במיוחד בתרבות שלהם, הם מבכרים על פניה את המיומנות ואת הצלחת הקבוצה שהפרט משתייך אליה. בנוסף לזה היפנים התרגלו להתחשב באיתני הטבע מעשה יומיום ולתפוס הכל, כולל החיים, כזמני מאד. שיטת הבניה המסורתית שלהם התאפיינה במבנים קלים, עשויים עץ, במבוק ונייר אורז, שגורמים נזק מזערי כשהם מתמוטטים, והם מרוהטים במעט חפצים, בדרך כלל מחומרים פשוטים (מחצלות, מזרונים, ושולחנות נמוכים ניידים); ועצם החיים מעולם לא היה ערך מקודש בעיניהם. שלישית, יפן עניה במשאבי טבע מלבד מים, אבן גיר ויערות (שבגלל מבנהָ ההררי קשה לנצלם). היא מייבאת את רוב חומרי הגלם שהיא צורכת ותלויה לגמרי באחרים גם למקורות האנרגיה שלה. למרות זאת היא מעצמה תעשייתית (בגלל מקבץ התכונות שנזכרו לעיל, ועוד כמה שיפורטו בהמשך). הטופוגרפיה הררית ומקשה על החקלאות, בכלל זה על שימוש בשיטות חקלאיות מודרניות, אבל תודות לקפדנות וליעילות היפניות, לצד הסתפקות מסורתית במועט, יפן מספקת עד עצם ימינו יותר מ-80% ממזונה; וייצור האורז, שהיה תמיד רכיב מרכזי בסל הצריכה בה, גם עולה על צרכיה. איני יודעת אם אתה מבין כמה זה יוצא דופן ולאלו שיטות עיבוד נזקקים לשם כך, אז כדי לסבר את האוזן: רק 15% משטח יפן מנוצל לגידולים חקלאיים, במשך אלפי שנים נהגו לזבל שם את השדות בצואת אדם, השתילה עדיין נעשית שם ידנית וחלק מרכזי בתזונה היפנית מספקים שני תריסרי סוגים של אצות ים. אחת ההשלכות של הצמצום במקורות היא האדרת המינימליזם כערך אסתטי דומיננטי, הניכר ביפן בכל תחום (מלבד כתב הקאנג'י, שהוא סיני במקורו), ובכלל זה בארכיטקטורה, בשירה, בעיצוב שימושי, בגינון, בקולינאריה ובמחוות אנושיות. השלכה אחרת היא התפתחותה של אסתטיקת האריזה, שהגיעה שם למדרגת אמנות: מנות האוכל למשל זעירות, אבל כלי ההגשה והנשיאה מרהיבים ביופיים. היחס לאסתטיקה בכללו חריג ומעמדה מרומם ביותר, בין השאר בזכות תרבות הזֶן. מבני העץ והנייר, למשל, היו מועדים תמיד לשריפות, מה שלא מנע בעד אמני הבנייה לשכלל את העבודה בעץ למיומנות הנדסית ואסתטית מופתית, שהמערב עדיין מתאמץ לחקות אותם בלי הצלחה (פרנק לויד רייט הצליח קצת, בבטון). רביעית, יפן היא מדינה צפופה מאד. מאז המחצית השניה של המאה ה-19 אוכלוסיתה מונה יותר מ-30 מיליוני תושבים. וכיום 127 מיליוני תושבים. הצפיפות בה לכאורה 337 איש לקמ"ר, אבל למעשה גדולה פי ארבע, כי כמעט 75% משטחה (פסגות מושלגות, כפים תלולים והרי געש פעילים) אינם ברי יישוב. לכן התפתחו בה במשך מאות שנים כללים נוקשים של הצטמצמות במרחב אישי זעיר, הגבלה על גילויי אינטימיות (לא נוגעים בזולת, גם לא לוחצים ידיים), תפיסות יוצאות דופן של פרטיות, מיומניות מִזעור מדהימות ותאווה קיצונית לסדר וניקיון. היפנים ביפן עדיין רוחצים באמבט לוהט מדי יום, לא לפני שהם מתקרצפים היטב במים וסבון על דרגש עץ מחוץ לאמבט. כן, גם בבית וגם בדירות הזעירות ברבי-קומות בטוקיו. הם רגילים לרחוץ בנוכחות זרים, בדיוק כמו שבעבר התרגלו לחרבן בנוכחות זרים: כי כשאין מקום אין פרטיות. וכשצריך להידחק מהר לרכבת בשעת העומס כולם עומדים בשקט, שורה של עובדי רכבת דוחפת אותם מאחור פנימה וזה לגמרי בסדר. חמישית, יפן מפוצלת ל-47 מחוזות, שהיו פעם טריטוריות עם ממשל עצמי וצבא לוחם, והיתה עד לא מכבר פיאודלית: להלכה מראשית המאה ה-12 עד 1968, אבל מבחינות רבות עד 1945, שכן עד אחרי מלחמת העולם ה-II החקלאים (רוב העובדים אז) היו עדיין אריסים. שיטת הממשל הפיאודלית התבססה על נאמנות מוחלטת של נתין לאציל, ששיאה בבושידו. מדובר בקוד מחייב של לוחם-משרת ("סמוראי") לאדונו, שמשמעו בין השאר מחוייבות לדורות, והוא חילחל גם למעמדות האחרים. קוד ההתנהגות היפני של ימינו משתלשל במידה רבה מהבושידו. האצולה הפיאודלית התחלפה מאז ב'אדונים' מודרניים, כגון מפקד (בצבא) ומעסיק (באזרחות), אבל הכללים אותם כללים: משמעת נוקשה, תחושת חובה ללא סייג ולקיחת אחריות מלאה במקרה של כשלון, המיתרגם אוטומטית לפגיעה בערך הכבוד. המעביד בוחר בעובדיו כשהם מסיימים את התיכון, הם עושים ככל יכולתם להצלחת החברה ונשארים לעבוד בה לתמיד, והחברה מצידה לא תפטר אותם ומחוייבת לדאוג גם לרווחתם האישית. קוד ההתנהגות היפני אינו מבוסס אפוא על תפיסה דתית אלא על ערכי נאמנות וכבוד, במובנם היפני, החוצים הבדלים אמוניים. יפני ביפן נוהג לפי הקוד היפני בין אם הוא עשיר או עני, משכיל או הדיוט, איש חוק או מאפיונר, אתאיסט או דתי, ויחסיו עם המעסיק בדרך כלל משמעותיים עבורו בהרבה מיחסיו עם אלוהות כלשהי. היחס לדת מעניין כשלעצמו. ההפרדה בין דת למדינה ביפן מלאה, מסיונריות היתה אסורה בה ומוסדות דת ממומנים רק מתרומות המאמינים המסונפים להם. רוב היפנים ביפן (יותר מ-70%) אינם מגדירים עצמם כדתיים והאחרים נחלקים בין שינטו, בודהיזם, נצרות ושלוש-ארבע כתות קטנות נוספות; אבל מה שיש שם בפועל הוא סלט מהכל: יפנים חוגגים לידות בנוסח שינטו, נישאים בנוסח נוצרי ונקברים כבודהיסטים, בלי להיות מחוייבים לאף אחד מהשלושה ובלי שזה יטריד אותם. אבל את התרבות היפנית אי אפשר לפענח בלי להבין את מונחי החובה והכבוד שלה, שמערבי, הבא מתרבות שמעמידה במרכז את הפרט, אינו מסוגל להבין אותם. בלעדיהם אי אפשר לפענח את האכזריות היפנית, את השוביניזם המובנה בתרבותם, או את הנוהג המוזר שלהם לעולם לא לומר "לא" (גם כשאתה מבקש שיתוף פעולה שהם לא מעוניינים לתת, גם כשאתה מברר איך להגיע מ-A ל-B והם לא יודעים את התשובה ואפילו כשאתה שואל אם הם דוברים אנגלית). גם היחס למין ולמיניות שם שונה לגמרי מהיחס המערבי אליו. והיחס לטקסיות גובל באובססיה. מנקודת מבט מערבית, כמובן. למשל הקידות, שעומקן נקבע על פי מעמדו של הקד ומעמדו של מי שהוא קד לו; ושם לא מחפפים בכלום, פחות מכל בנוגע למיקום בהיררכיה. למשל טקס החלפת כרטיסי הביקור (שלמערבי נראה טיפשי, אבל בלעדיו לא תדע איך לאיית בקאנג'י את שמו של המכר החדש). למשל מי מוזג למי וכמה. למשל איפה נועלים מה (בכניסה לבית מחליפים לנעלי בד. לחדר עם טטמי נכנסים רק בגרביים ולשירותים יש נעלי בד מיוחדות). ולמשל באלו מילים אתה משתמש כדי לומר "תודה" למי שבכיר או נמוך ממך בהיררכיה (וזה שבשבילך שפה היא לא אישוּ, ממש לא יועיל לך שם). ולבסוף: יפנים ביפן בזים לחלשים ולזרים. יחסם אליהם סקרן אבל חשדני, והמרחק בין חשדנות ללילה בכלא קצר ביותר: חמלה נוצרית היא לא אחד הערכים שמטפחים שם.
