שימו לב למקרה הבא
צילמתי מופע של סטודיו לריקוד. בסוף המופע התחלתי לקפל את שתי המצלמות בזמן שהקהל יצא מהאולם. סבתא של אחת הרקדניות ניגשה אלי ושאלה איפה המשפחות יוכלו לקבל את הדיסקים של הסרט. הסברתי שבסיום העריכה הדיסקים יימסרו לסטודיו לריקוד, שיחלק לרקדניות ומשפחותיהן. היא הסתכלה עלי כאילו אני קצת קשה הבנה, וחידדה את השאלה: "אבל אם רוצים לקבל את זה הערב, מאיפה לוקחים את הדיסקים?"
בהתחלה זה הצחיק אותי, אבל בדיעבד זה גרם לי להרהר.
אני לא מצפה מאנשים להבין את התהליכים הטכניים הכרוכים ביצירת וידאו - מאיפה הם יכולים לדעת כמה זמן לוקח לבנות תפריט פרקים או לייצא סרט. אבל בעולם בו כולם מוצפים בסרטים, ולכל אחד יש מצלמה בכיס, מפתיע שאנשים עדיין לא פתחו אפילו הבנה בסיסית של האלמנטים השונים המרכיבים סרט. עזבו מונחים טכניים כמו "ניתוב מצלמות" ו"תפריט פרקים", מספיק היגיון בריא. אם המופע צולם בשתי מצלמות, ובסרט הסופי יראו לפעמים מהזווית הזו ולפעמים מזו, זה לא ברור שמישהו צריך לשבת ולבחור איזו מצלמה ייראו בכל רגע? אם הסבתא מצפה לבחור את הריקוד של הנכדה שלה מתוך רשימת ריקודים בדיסק, זה לא מובן שמישהו צריך ליצור את המסך עם רשימת הריקודים?
אולי לא הוגן להתעמר בסבתא, אבל אותה תופעה קיימת אפילו אצל לקוחות עסקיים, אנשים צעירים ששוחים במדיה חזותית מסביב לשעון. מנהלי חברות מפרסמים מודעה שדרוש סרט תדמית, מבקשים כבר הצעת מחיר, אבל לא מסוגלים לתאר אפילו ברמה הבסיסית ביותר מה הם מצפים שיקרה בסרט ואיזה אלמנטים ירכיבו אותו. עזבו מונחים מקצועיים כמו סטדיקאם ומיקרופון דש, אבל בשביל אנשים שראו אלפי סרטים בחייהם, באמת מוגזם לצפות שיבינו מה זה קריינות, צילומי אווירה או ראיונות?
זה הצד הראשון של המטבע. הצד השני של אותו מטבע מפתיע אותי לא פחות. אם אנשים מתעקשים לא להבין דבר בתחום הווידאו ולהתייחס אליו בתור ממלכת קסמים מסובכת, הייתי מצפה שיפחדו להתעסק בזה בעצמם ויעריכו את עבודת המקצוענים. אבל למרות חוסר ההבנה הפנומנלי שאנשים מפגינים, ולמרות שהם עצמם מודים שהם לא מבינים בתחום ומפחדים מהתהליכים המסובכים הכרוכים בו, איכשהו כולם עדיין בטוחים שהם מסוגלים ליצור סרטים בעצמם. זה פשוט בלתי נתפס בעיני - אם אתה חושב על משהו בתור קסם לא מובן, איך אתה מצפה לבצע אותו?
ולסיכום, איך לעזאזל יתכן שאדם שהיה אי פעם באירוע, לא יודע עדיין להבדיל בין מצלמת וידאו למצלמת סטילס?
צילמתי מופע של סטודיו לריקוד. בסוף המופע התחלתי לקפל את שתי המצלמות בזמן שהקהל יצא מהאולם. סבתא של אחת הרקדניות ניגשה אלי ושאלה איפה המשפחות יוכלו לקבל את הדיסקים של הסרט. הסברתי שבסיום העריכה הדיסקים יימסרו לסטודיו לריקוד, שיחלק לרקדניות ומשפחותיהן. היא הסתכלה עלי כאילו אני קצת קשה הבנה, וחידדה את השאלה: "אבל אם רוצים לקבל את זה הערב, מאיפה לוקחים את הדיסקים?"
בהתחלה זה הצחיק אותי, אבל בדיעבד זה גרם לי להרהר.
אני לא מצפה מאנשים להבין את התהליכים הטכניים הכרוכים ביצירת וידאו - מאיפה הם יכולים לדעת כמה זמן לוקח לבנות תפריט פרקים או לייצא סרט. אבל בעולם בו כולם מוצפים בסרטים, ולכל אחד יש מצלמה בכיס, מפתיע שאנשים עדיין לא פתחו אפילו הבנה בסיסית של האלמנטים השונים המרכיבים סרט. עזבו מונחים טכניים כמו "ניתוב מצלמות" ו"תפריט פרקים", מספיק היגיון בריא. אם המופע צולם בשתי מצלמות, ובסרט הסופי יראו לפעמים מהזווית הזו ולפעמים מזו, זה לא ברור שמישהו צריך לשבת ולבחור איזו מצלמה ייראו בכל רגע? אם הסבתא מצפה לבחור את הריקוד של הנכדה שלה מתוך רשימת ריקודים בדיסק, זה לא מובן שמישהו צריך ליצור את המסך עם רשימת הריקודים?
אולי לא הוגן להתעמר בסבתא, אבל אותה תופעה קיימת אפילו אצל לקוחות עסקיים, אנשים צעירים ששוחים במדיה חזותית מסביב לשעון. מנהלי חברות מפרסמים מודעה שדרוש סרט תדמית, מבקשים כבר הצעת מחיר, אבל לא מסוגלים לתאר אפילו ברמה הבסיסית ביותר מה הם מצפים שיקרה בסרט ואיזה אלמנטים ירכיבו אותו. עזבו מונחים מקצועיים כמו סטדיקאם ומיקרופון דש, אבל בשביל אנשים שראו אלפי סרטים בחייהם, באמת מוגזם לצפות שיבינו מה זה קריינות, צילומי אווירה או ראיונות?
זה הצד הראשון של המטבע. הצד השני של אותו מטבע מפתיע אותי לא פחות. אם אנשים מתעקשים לא להבין דבר בתחום הווידאו ולהתייחס אליו בתור ממלכת קסמים מסובכת, הייתי מצפה שיפחדו להתעסק בזה בעצמם ויעריכו את עבודת המקצוענים. אבל למרות חוסר ההבנה הפנומנלי שאנשים מפגינים, ולמרות שהם עצמם מודים שהם לא מבינים בתחום ומפחדים מהתהליכים המסובכים הכרוכים בו, איכשהו כולם עדיין בטוחים שהם מסוגלים ליצור סרטים בעצמם. זה פשוט בלתי נתפס בעיני - אם אתה חושב על משהו בתור קסם לא מובן, איך אתה מצפה לבצע אותו?
ולסיכום, איך לעזאזל יתכן שאדם שהיה אי פעם באירוע, לא יודע עדיין להבדיל בין מצלמת וידאו למצלמת סטילס?
