שייך ל..... של...

[ציפלך]

זה עיפרון = שה עיפרון

תן לי את זה =תן לי את שה.

 

[Mits Petel]

ו-"זאת" = "שוט"?

 

[ציפלך]

נראה לי שה: זאת = זה-הוא-את

 

[GnomeBubble]

שה תמים = זה דמים?

 

[יושב חומה]

אתה צודק, אכן לא הייתי מדויק

ש' מחליף או את אשר או את "כי".

 

[GnomeBubble]

אז

"שתהיה לי בריא" = "כי תהיה לי בריא"? הוא שלנו = הוא אשר לנו? הוא משלנו = הוא מאשר לנו? ואם אין לו סמכות לאשר?

 

[יאקים]

מיץ, עידנים שלא החלפנו בינינו מילים.

א. היטב הבחנת בין תחביר לסמנטיקה ופרגמטיקה.

ב. אני מקבל בהחלט את דעתך ש"הספר שלי" הוא משפט תקין למהדרין. אלא מאי? ניתן להיעזר באינטונציה כדי להבחין בין לא- משפט (הספר שלי...) לבין משפט (הספר שלי. ניתן להיעזר גם בהקשר (לדוגמה, בתשובה על שאלה, כפי שכבר ציינת זאת). ג. אכן, לא תמיד מציינת ש תחליף של "אשר". כזכור, "ש" של הזיקה היא ייצוג מאוחר של לשון חכמים, ואגב גם זו שמייצגת את "כי" המקראית. ואם בכ"ז אנו מוצאים במקרא שרידים בודדים של ש, הרי הם בטקסטים המאוחרים שנראה שהם על גבול כרונולוגי של סוף בית שני. בהקשר זה נזכיר את "שֶרֹּאשִי נמלא טל", וכאן ש במשמעות של סיבה - פתיחה של פסוקית סיבה. כמו -כן "מיטתו שֶלִּשְלֹמֹה (ש =אשר+ לשלמה), וכאן הצירוף ש+ל יוצר את מילת השייכות "של" האופיינית ללשון חכמים. שני המקרים הללו מופיעים בשיר השירים המיוחס לתקופה הקרובה ללשון חכמים.

 

[Mits Petel]

תודה לך על ההרחבה מהזוית הדיאכרונית

היה מעניין לקרוא.

 

[יאקים]

תודה גם לך.../images/Emo13.gif../images/Emo140.gif

 

[GnomeBubble]

אני זוכר שבזמנו מישהו שלח הפניות למאמרים

שמסבירים שאולי "ש" בכל זאת לא התפתחה כקיצור של "אשר", אלא תמיד היתה קיימת בעברית (אבל לא בלשון הספרותית של המקרא - כלומר היא שרדה רק בדיבור עד ללשון חכמים). אני לא זוכר מי שלח אותם אולי nevuer או עידן? אבל אם הם לא זוכרים אולי זה היה מישהו אחר.

 

[ציפלך]

אני מפנה אותך לדבריו של ציפלך

 

[יאקים]

אם כך, נראה שיש פנים לכאן ולכאן.../images/Emo13.gif

 

[nevuer]

תחביר זה דבר שמשתנה, אתה יודע.

גם אלה לא הגיוניים: "גדיש שלא לוקט תחתיו - כל הנוגעות בארץ, הרי הן של עניים" (פאה ה א). "האומר: שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית..." (אבות ה י). וכו'. העובדה ש"של" התפתח מש+ל לא אומרת שאפשר להחיל את הניתוח הזה על הסינכרוניה של לשון חכמים, ובטח שלא על לשון ימינו.