שייך ל..... של...

  • פותח הנושא orh28
  • פורסם בתאריך

GnomeBubble

New member
אז

"שתהיה לי בריא" = "כי תהיה לי בריא"? הוא שלנו = הוא אשר לנו? הוא משלנו = הוא מאשר לנו? ואם אין לו סמכות לאשר?
 

יאקים

New member
מיץ, עידנים שלא החלפנו בינינו מילים.

א. היטב הבחנת בין תחביר לסמנטיקה ופרגמטיקה.
ב. אני מקבל בהחלט את דעתך ש"הספר שלי" הוא משפט תקין למהדרין. אלא מאי? ניתן להיעזר באינטונציה כדי להבחין בין לא- משפט (הספר שלי...) לבין משפט (הספר שלי. ניתן להיעזר גם בהקשר (לדוגמה, בתשובה על שאלה, כפי שכבר ציינת זאת). ג. אכן, לא תמיד מציינת ש תחליף של "אשר". כזכור, "ש" של הזיקה היא ייצוג מאוחר של לשון חכמים, ואגב גם זו שמייצגת את "כי" המקראית. ואם בכ"ז אנו מוצאים במקרא שרידים בודדים של ש, הרי הם בטקסטים המאוחרים שנראה שהם על גבול כרונולוגי של סוף בית שני. בהקשר זה נזכיר את "שֶרֹּאשִי נמלא טל", וכאן ש במשמעות של סיבה - פתיחה של פסוקית סיבה. כמו -כן "מיטתו שֶלִּשְלֹמֹה (ש =אשר+ לשלמה), וכאן הצירוף ש+ל יוצר את מילת השייכות "של" האופיינית ללשון חכמים. שני המקרים הללו מופיעים בשיר השירים המיוחס לתקופה הקרובה ללשון חכמים.
 

Mits Petel

New member
תודה לך על ההרחבה מהזוית הדיאכרונית

היה מעניין לקרוא.
 

GnomeBubble

New member
אני זוכר שבזמנו מישהו שלח הפניות למאמרים

שמסבירים שאולי "ש" בכל זאת לא התפתחה כקיצור של "אשר", אלא תמיד היתה קיימת בעברית (אבל לא בלשון הספרותית של המקרא - כלומר היא שרדה רק בדיבור עד ללשון חכמים). אני לא זוכר מי שלח אותם אולי nevuer או עידן? אבל אם הם לא זוכרים אולי זה היה מישהו אחר.
 

nevuer

New member
תחביר זה דבר שמשתנה, אתה יודע.

גם אלה לא הגיוניים: "גדיש שלא לוקט תחתיו - כל הנוגעות בארץ, הרי הן של עניים" (פאה ה א). "האומר: שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית..." (אבות ה י). וכו'. העובדה ש"של" התפתח מש+ל לא אומרת שאפשר להחיל את הניתוח הזה על הסינכרוניה של לשון חכמים, ובטח שלא על לשון ימינו.
 
למעלה