שיחת הטלפון
אני יושבת במשרד לבדי, שקועה עד צוואר בעבודה. השניים שנמצאים איתי בחדר דרך קבע שוהים כעת בחדרים אחרים במחלקה, מפטפטים עם אנשים שונים על הא ועל דא. זוהי שעת בין ערביים, וכולם כבר מתים לעוף מכאן הבייתה. לאף אחד חוץ ממני אין ראש לעבודה, והם נשארים רק כדי שהבוסים לא יגידו מילה, מעמידים פנים שעסוקים בישיבות ודיונים חשובים. לפתע הוא נכנס לחדר. אני מאוהבת בו, והוא יודע את זה, אבל האגו הנוראי שלו לא מרשה לו להשיב לי באותו מטבע. אני צריך מישהי שנראית הרבה יותר טוב, הוא הבהיר לי כבר מזמן. את לא עומדת בקריטריונים שלי, את מכוערת מדי כדי שאשים לב אלייך בכלל. הוא צועד לתוך החדר וסוגר את הדלת, מושיט יד לשפופרת הטלפון, ומחייג. "הלו, אני יכול לדבר עם שרה?" "שלום, שרה?" "הו, את לא תאמיני מי זה!" "אני הייתי רוצה לפגוש אותך." כל אותו הזמן העמדתי פנים שאני ממשיכה לעבוד, כאילו כלום לא קורה סביבי, ואולם בנקודה זו חדלתי באמת להקשיב. ניצלתי את הכישרון המיוחד שלי לברוח מהמציאות האכזרית, ושקעתי בחלומות בהקיץ. בעבודה כבר לא יכולתי להמשיך להתרכז. היה לי ברור מדוע לא מפריע לו לנהל את שיחת הטלפון הזו בנוכחותי. אילו היו יחד איתנו בחדר אנשים נוספים, הוא לא היה מעז. אנשים אחרים ירדו עליו וירכלו ללא הפסק, על כך שגם הפעם הבחורה הקודמת שהוא ניסה להתחיל איתה זרקה אותו, והנה הוא מנסה לרדוף אחר אחת חדשה, שמהר מאוד גם לה ימאס ממנו, ועל איך שבאופן כללי אף פעם לא הצליח לו עם בחורות, וכו' וכו' במשך שעות. ואני? אני כמובן לא אלך לספר על שיחת הטלפון הזו לאף אחד, כי זה פשוט לא באופי שלי, לספר דברים כאלה לאנשים. אני אשמור על שתיקה, ולא אגיד כלום, ולכן אין צורך לפחד ממני. לכן אפשר לנהל שיחות כאלו כשאני נמצאת בחדר, כי אני שקולה לקירות ולחפצים הדוממים, שרק מקשיבים ולעולם לא ידברו. ורק הלב, עמוק עמוק בתוך הגוף, ימשיך לבכות.
אני יושבת במשרד לבדי, שקועה עד צוואר בעבודה. השניים שנמצאים איתי בחדר דרך קבע שוהים כעת בחדרים אחרים במחלקה, מפטפטים עם אנשים שונים על הא ועל דא. זוהי שעת בין ערביים, וכולם כבר מתים לעוף מכאן הבייתה. לאף אחד חוץ ממני אין ראש לעבודה, והם נשארים רק כדי שהבוסים לא יגידו מילה, מעמידים פנים שעסוקים בישיבות ודיונים חשובים. לפתע הוא נכנס לחדר. אני מאוהבת בו, והוא יודע את זה, אבל האגו הנוראי שלו לא מרשה לו להשיב לי באותו מטבע. אני צריך מישהי שנראית הרבה יותר טוב, הוא הבהיר לי כבר מזמן. את לא עומדת בקריטריונים שלי, את מכוערת מדי כדי שאשים לב אלייך בכלל. הוא צועד לתוך החדר וסוגר את הדלת, מושיט יד לשפופרת הטלפון, ומחייג. "הלו, אני יכול לדבר עם שרה?" "שלום, שרה?" "הו, את לא תאמיני מי זה!" "אני הייתי רוצה לפגוש אותך." כל אותו הזמן העמדתי פנים שאני ממשיכה לעבוד, כאילו כלום לא קורה סביבי, ואולם בנקודה זו חדלתי באמת להקשיב. ניצלתי את הכישרון המיוחד שלי לברוח מהמציאות האכזרית, ושקעתי בחלומות בהקיץ. בעבודה כבר לא יכולתי להמשיך להתרכז. היה לי ברור מדוע לא מפריע לו לנהל את שיחת הטלפון הזו בנוכחותי. אילו היו יחד איתנו בחדר אנשים נוספים, הוא לא היה מעז. אנשים אחרים ירדו עליו וירכלו ללא הפסק, על כך שגם הפעם הבחורה הקודמת שהוא ניסה להתחיל איתה זרקה אותו, והנה הוא מנסה לרדוף אחר אחת חדשה, שמהר מאוד גם לה ימאס ממנו, ועל איך שבאופן כללי אף פעם לא הצליח לו עם בחורות, וכו' וכו' במשך שעות. ואני? אני כמובן לא אלך לספר על שיחת הטלפון הזו לאף אחד, כי זה פשוט לא באופי שלי, לספר דברים כאלה לאנשים. אני אשמור על שתיקה, ולא אגיד כלום, ולכן אין צורך לפחד ממני. לכן אפשר לנהל שיחות כאלו כשאני נמצאת בחדר, כי אני שקולה לקירות ולחפצים הדוממים, שרק מקשיבים ולעולם לא ידברו. ורק הלב, עמוק עמוק בתוך הגוף, ימשיך לבכות.