שיחה גלויה עם אמא * 2
הערה: שיניתי כאן פרט לא משמעותי, מסיבה טכנית/רגשית. סופסוף החלטתי לספר לאמא שאני לא מאמין, ועל התוכניות שלי לעתיד בתחום הדתי. אתמול, נפגשתי איתה היא הביאה לי משהו חם מהבית. היא לא ידעה איזה פצצה אני עומד להנחית, כך שהאוכל והיחס היה וודאי אמיתי וטבעי. (איזה מניאק אני שאני מחשבן הכל עם אינטריגות בראש.) שוחחנו כרבע שעה על דא ועל הא. ואז כבדרך אגב התחלתי לדבר על כך שתוכניותי לעתיד אינן ברורות לי. ומתוך זה הבאתי את הנושא שאני בעצם לא מאמין. היה ברור שהיא לא קולטת את זה. היא ניסתה להתווכח אתי, מתוך סוג של חוסר קבלה של המציאות, אבל אמרתי לה שאני באמת לא מאמין בשיט. ואז היא אמרה לי שהיא חושבת שבכל זאת עדיף לי להיות דתי כי זה אורח חיים טוב יותר החיים החילוניים הריקניים וכו' וכו'. היא מכירה את החיים החילוניים במידה רבה, כך שאנ י לא יכול להשמיץ אותה על בורות. אולי היא רואה את הדברים באופן סוביקטיבי מהיותה חרדית. אבל זה בהחלט מקובל. היא הציעה שניפגש היום. הסכמתי. אחרי הפגישה שוב הרגשתי בלבול, כי אני הרי באמת לא יודע איזה חיים עדיפים. והרגשתי מה זה לא נעים במחשבה על ויכוחים נוספים, עם לחץ רגשי ולא יודע מה. נקודות נוספות: יש לי משיכה רגשית חזקה - לא בהכרח רציונלית - להתחלן. אני מרגיש שאני נוטה היום לראות את הרע החרדיות ואת הטוב בחילוניות. ברור שהחלטה מהסוג הזה היא רגשית במידה רבה מאד. וייתכן שמצבי הרגשי היום בנושא, הוא כזה שאני אהפוך לחילוני גם אם החישוב התיאורטי יורה "חרדי!", כי לשם הלב שלי מושך וכופה אותי. בכל מקרה אני מנסה לחשב משהו עם תוכן רגשי עצום, ועם חוסר בהירות כה רבה! איפה יהיה לי יותר טוב. נקודה נוספת היא שאני בגלל שאני לא מאמין ברור שלהיות דתי זה הרבה יותר קשה ופחות מהנה עבורי מלמי שמאמין. בכל מקרה הרגשתי מוזר לקראת הפגישה הנוספת עם אמא היום. חששתי מויכוחים נוספים. בעצם הייתי בטוח שהיא תמשיך לשכנע אותי.וזה מה זה לא התאים לי, כי באמת אין לי כח לויכוחים בנושא. התברר שהיא יותר חכמה ויותר טובת לב, ממה שחשבתי. היום היא אמרה לי "איזה פצצה הפלת עלי אתמול. וככה בלי הכנה." ושהיא חשבה על זה הרבה היום. ושבעצם את רוב המצב היא כבר קלטה לפני כן. ויכוחים לא היו כמעט. היא טענה שלא נראה שטוב לי היום - מה שנכון, אבל אולי מסיבות לא תלויות דת. התעניינה בקשר לכל מיני דברים. ניסתה להציע שאולי אני אלמד תורה, ואולי אני אוהב את זה. ואולי עוד כל מיני דברים שיקדמו אותי בחיים ככלל, וכאלה. אבל לא התווכחה או התקיפה. מה שחששתי ממנו לא הגיע. (אני גם מודה לאל, שאני לא מי יודע מה רגיש בנושא, ולא מרגיש שיורדים לי לחיים אם מתווכחים אתי על דת, אני שמח להתווכח, כמובן כל עוד לא מדובר בסחטנות רגשית.) מוזר לי עם הפתיחות הזאת, ועם כל ההצהרה הזאת. מזכיר לי קצת את הפעם הראשונה שאמרתי לידידה חילוניה שאני לא מאמין, והרגשתי כל כך טוב עם ההצהרה הפתוחה על האמת שלי. אם כי הפעם לא הרגשתי הרגשה טובה אלא הרגשה מאד מוזרה. אולי אפילו הרגשה עצובה. אני חושב שלמרות שאני לא מאמין, פרידה מהדת מעציבה אותי מאד. הרי יש לי כל כך הרבה היסטוריה וקשר רגשי וכו' עם הדת. לך תדע. ואם באמת לא טוב לי, מה הסיבה? האם זה קשור לבלגן הדתי? (נניח שכן, להתחרד יעזור?
) ומה אפשר לעשות? אבל זה כבר נושא לדיון נוסף.
הערה: שיניתי כאן פרט לא משמעותי, מסיבה טכנית/רגשית. סופסוף החלטתי לספר לאמא שאני לא מאמין, ועל התוכניות שלי לעתיד בתחום הדתי. אתמול, נפגשתי איתה היא הביאה לי משהו חם מהבית. היא לא ידעה איזה פצצה אני עומד להנחית, כך שהאוכל והיחס היה וודאי אמיתי וטבעי. (איזה מניאק אני שאני מחשבן הכל עם אינטריגות בראש.) שוחחנו כרבע שעה על דא ועל הא. ואז כבדרך אגב התחלתי לדבר על כך שתוכניותי לעתיד אינן ברורות לי. ומתוך זה הבאתי את הנושא שאני בעצם לא מאמין. היה ברור שהיא לא קולטת את זה. היא ניסתה להתווכח אתי, מתוך סוג של חוסר קבלה של המציאות, אבל אמרתי לה שאני באמת לא מאמין בשיט. ואז היא אמרה לי שהיא חושבת שבכל זאת עדיף לי להיות דתי כי זה אורח חיים טוב יותר החיים החילוניים הריקניים וכו' וכו'. היא מכירה את החיים החילוניים במידה רבה, כך שאנ י לא יכול להשמיץ אותה על בורות. אולי היא רואה את הדברים באופן סוביקטיבי מהיותה חרדית. אבל זה בהחלט מקובל. היא הציעה שניפגש היום. הסכמתי. אחרי הפגישה שוב הרגשתי בלבול, כי אני הרי באמת לא יודע איזה חיים עדיפים. והרגשתי מה זה לא נעים במחשבה על ויכוחים נוספים, עם לחץ רגשי ולא יודע מה. נקודות נוספות: יש לי משיכה רגשית חזקה - לא בהכרח רציונלית - להתחלן. אני מרגיש שאני נוטה היום לראות את הרע החרדיות ואת הטוב בחילוניות. ברור שהחלטה מהסוג הזה היא רגשית במידה רבה מאד. וייתכן שמצבי הרגשי היום בנושא, הוא כזה שאני אהפוך לחילוני גם אם החישוב התיאורטי יורה "חרדי!", כי לשם הלב שלי מושך וכופה אותי. בכל מקרה אני מנסה לחשב משהו עם תוכן רגשי עצום, ועם חוסר בהירות כה רבה! איפה יהיה לי יותר טוב. נקודה נוספת היא שאני בגלל שאני לא מאמין ברור שלהיות דתי זה הרבה יותר קשה ופחות מהנה עבורי מלמי שמאמין. בכל מקרה הרגשתי מוזר לקראת הפגישה הנוספת עם אמא היום. חששתי מויכוחים נוספים. בעצם הייתי בטוח שהיא תמשיך לשכנע אותי.וזה מה זה לא התאים לי, כי באמת אין לי כח לויכוחים בנושא. התברר שהיא יותר חכמה ויותר טובת לב, ממה שחשבתי. היום היא אמרה לי "איזה פצצה הפלת עלי אתמול. וככה בלי הכנה." ושהיא חשבה על זה הרבה היום. ושבעצם את רוב המצב היא כבר קלטה לפני כן. ויכוחים לא היו כמעט. היא טענה שלא נראה שטוב לי היום - מה שנכון, אבל אולי מסיבות לא תלויות דת. התעניינה בקשר לכל מיני דברים. ניסתה להציע שאולי אני אלמד תורה, ואולי אני אוהב את זה. ואולי עוד כל מיני דברים שיקדמו אותי בחיים ככלל, וכאלה. אבל לא התווכחה או התקיפה. מה שחששתי ממנו לא הגיע. (אני גם מודה לאל, שאני לא מי יודע מה רגיש בנושא, ולא מרגיש שיורדים לי לחיים אם מתווכחים אתי על דת, אני שמח להתווכח, כמובן כל עוד לא מדובר בסחטנות רגשית.) מוזר לי עם הפתיחות הזאת, ועם כל ההצהרה הזאת. מזכיר לי קצת את הפעם הראשונה שאמרתי לידידה חילוניה שאני לא מאמין, והרגשתי כל כך טוב עם ההצהרה הפתוחה על האמת שלי. אם כי הפעם לא הרגשתי הרגשה טובה אלא הרגשה מאד מוזרה. אולי אפילו הרגשה עצובה. אני חושב שלמרות שאני לא מאמין, פרידה מהדת מעציבה אותי מאד. הרי יש לי כל כך הרבה היסטוריה וקשר רגשי וכו' עם הדת. לך תדע. ואם באמת לא טוב לי, מה הסיבה? האם זה קשור לבלגן הדתי? (נניח שכן, להתחרד יעזור?