שיהיה (ט' נראה לי)
ההודעה הזו מנוסחת לי בראש כבר זמן מה,
וכל פעם החלטתי לא לכתוב, כי אין לי לרב כח להתפלסף, כי זה לא מעניין. כי בסופו של דבר הכל בסדר.
אבל כנראה יעבור לי הצורך לכתוב (ואולי גם ישתחררו קצת התחושות) רק אחרי שאני אכתוב.
אז שיהיה.
דברים בחיים שלי הולכים ממש בסדר, הייתי אומרת אפילו טוב.
אני רוצה להגיד שבטח אם הייתי רזה עכשיו אז הכל היה טוב.
אבל אני כבר יודעת יותר מזה. אני יודעת שאם הכל היה טוב או טוב יותר אם הייתי רזה יותר אז הכל היה טוב גם עכשיו. כי אם המשקל שלי הוא מה שיקבע אם טוב לי או לא, אז זה כבר אומר משהו.
הייתי רוצה להגיד שזה כל העניין, שפשוט הייתי רוצה להיות קצת יותר רזה.
אבל זה לא.
אני מתגעגעת לה"א שלי, או לתקופת האנורקסיה (אני ארשה לעצמי לקרוא ככה לתקופה הנמוכה ביותר).
אני רוצה עצמות.
עצמות בריח, עצמות כתפיים, עצמות חזה, עצמות אגן.
אני רוצה כלוב של עצמות שיגן עליי מכל מה שאני לא רוצה להתמודד איתו. שיחסום כניסה מכל מה שכואב.
אני לא אחזור לעולם למשקל ה"אנורקטי" שלי, וגם לא אגיע לנמוכים ממנו.
וזה קצת שובר לי את הלב (עדיף זה מדברים אחרים, או שלא?) כי אין בי כלום חוץ מה"א.
אני כלום בלעדיה.
אבל הכל באמת בסדר, התפקוד שלי סבבה, והכל באמת בסדר.
אני לא חותכת את עצמי למרות שיש ימים (לילות בעיקר) שאין שום דבר שאני רוצה יותר.
אבל בלילות אני עדיין מרדימה את עצמי עם פנטזיות שהם הסיוטים של אנשים אחרים.
והחלומות הטובים שמהם אני לא רוצה להתעורר הם החלומות על צונאמי ועוד כל מיני דברים שאני אחסוך לכן את הפירוט.
אולי זה הכי טוב שאפשר להשיג.
אולי זה המצב האידאלי בשבילי.
של להצליח לקום ולתפקד ולאכול ושהכל יהיה תקין.
ורק לחלום בלילה על מוות.
אולי באמת לרצות לחיות זו בקשה מוגזמת.
אבל אני עדיין קצת מקווה שלא.
שיש תקווה למשהו טוב יותר.
כי ממש ממש בזה הרגע קיבלתי בשורות מדהימות ומרגשות,
וחבל שהדבר השני שעלה לי לראש (אחרי שצרחתי עד כדי כך שהבהלתי את החתולה שלי בטירוף) זה שעכשיו אני חייבת לרזות כדי להראות נורמלי בארוע).
(מצטערת על ההודעה המדכאת הזו, האמת שכרגע שמח לי, נקווה שזה ימשיך ללילה, פשוט עד שכבר כתבתי חשבתי שחבל למחוק)
ההודעה הזו מנוסחת לי בראש כבר זמן מה,
וכל פעם החלטתי לא לכתוב, כי אין לי לרב כח להתפלסף, כי זה לא מעניין. כי בסופו של דבר הכל בסדר.
אבל כנראה יעבור לי הצורך לכתוב (ואולי גם ישתחררו קצת התחושות) רק אחרי שאני אכתוב.
אז שיהיה.
דברים בחיים שלי הולכים ממש בסדר, הייתי אומרת אפילו טוב.
אני רוצה להגיד שבטח אם הייתי רזה עכשיו אז הכל היה טוב.
אבל אני כבר יודעת יותר מזה. אני יודעת שאם הכל היה טוב או טוב יותר אם הייתי רזה יותר אז הכל היה טוב גם עכשיו. כי אם המשקל שלי הוא מה שיקבע אם טוב לי או לא, אז זה כבר אומר משהו.
הייתי רוצה להגיד שזה כל העניין, שפשוט הייתי רוצה להיות קצת יותר רזה.
אבל זה לא.
אני מתגעגעת לה"א שלי, או לתקופת האנורקסיה (אני ארשה לעצמי לקרוא ככה לתקופה הנמוכה ביותר).
אני רוצה עצמות.
עצמות בריח, עצמות כתפיים, עצמות חזה, עצמות אגן.
אני רוצה כלוב של עצמות שיגן עליי מכל מה שאני לא רוצה להתמודד איתו. שיחסום כניסה מכל מה שכואב.
אני לא אחזור לעולם למשקל ה"אנורקטי" שלי, וגם לא אגיע לנמוכים ממנו.
וזה קצת שובר לי את הלב (עדיף זה מדברים אחרים, או שלא?) כי אין בי כלום חוץ מה"א.
אני כלום בלעדיה.
אבל הכל באמת בסדר, התפקוד שלי סבבה, והכל באמת בסדר.
אני לא חותכת את עצמי למרות שיש ימים (לילות בעיקר) שאין שום דבר שאני רוצה יותר.
אבל בלילות אני עדיין מרדימה את עצמי עם פנטזיות שהם הסיוטים של אנשים אחרים.
והחלומות הטובים שמהם אני לא רוצה להתעורר הם החלומות על צונאמי ועוד כל מיני דברים שאני אחסוך לכן את הפירוט.
אולי זה הכי טוב שאפשר להשיג.
אולי זה המצב האידאלי בשבילי.
של להצליח לקום ולתפקד ולאכול ושהכל יהיה תקין.
ורק לחלום בלילה על מוות.
אולי באמת לרצות לחיות זו בקשה מוגזמת.
אבל אני עדיין קצת מקווה שלא.
שיש תקווה למשהו טוב יותר.
כי ממש ממש בזה הרגע קיבלתי בשורות מדהימות ומרגשות,
וחבל שהדבר השני שעלה לי לראש (אחרי שצרחתי עד כדי כך שהבהלתי את החתולה שלי בטירוף) זה שעכשיו אני חייבת לרזות כדי להראות נורמלי בארוע).
(מצטערת על ההודעה המדכאת הזו, האמת שכרגע שמח לי, נקווה שזה ימשיך ללילה, פשוט עד שכבר כתבתי חשבתי שחבל למחוק)
