ואיך אפשר בלי
סיפורי שדכנים? מגיע פלוני לשדכן אחרי תלאות רבות בדרך לשידוך הגון וכמעט לאחר יאוש ומשיח באזניו את מרי לבו בעניין. להפתעתו הרבה אומר לו השדכן שדווקא יש לו מישהי שעשויה לרצות אותו. אמנם לא צעירה, לא ממש יפה, כלומר בלשון המעטה, גם לא ממש מושכת ולא הכי בריאה, גם חכמה אין מה לחפש אצלה שלא לדבר על אנינות טעם או נשיות בולטת. רק מה? כנגד כל אותן מגרעות יש לה מעלה שקשה שלא להעריך. ומהי אותה מעלה? הגברת עשירה מופלגת למרות שאין הדבר ניכר בה מהסתכלות ראשונית. טוב, קובעים דייט ובשעה טובה נפגשים ואז - אוי לעיניים שכך רואות. לא ממש יפה? בלשון המעטה? מעט השער שעל ראשה לבן ומדובלל, עין אחת לא נפקחת, פנים מחוטטות, אף שן (מאלה שעוד נותרו בפיה) לא מקבילה לרעותה, וכל זה מרחוק עוד לפני שמתקרבים ומקבלים מכת ריח. טעם בלבוש? עדיף שלא לדבר. רק שלעולם לא היה מנחש על פי הלבוש שלפניו אשה עשירה. חכמה? קשה לעמוד על טיבה שכן מה שיוצא מפיה בתגובה לשאלה, דומה יותר לגעיית בהמה מאשר להגה אנושי. מסתבר שאותן תכונות נזקפות בחלקן למחלת נפילה קשה שהגברת סובלת ממנה משחר ילדותה. זהו. צריך לקבל החלטה וכידוע לכל שקר החן והבל היופי - אשה יראת ה' היא תתהלל במיוחד עם נדוניה כבדה כמו שמצופה מהגברת. ואכן ההחלטה מתקבלת לחיוב ואחרי שהשדכן מקבל את חלקו בעין יפה - הזוג נישא במזל"ט ובצנעה (שלא לתת פתחון פה למלעיזים) ומתחיל את חייו המשותפים. או אז מתבררת האמת המרה והיא שכל עניין העושר לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. מה שרואים זה כל מה שיש ואין מה לצפות לכלום מעבר לכך. המום ומזועזע חוזר הבחור לשדכן ובפיו הטרוניה המתבקשת: איך הכשלת אותי וסיבכת אותי עם דבר שכזה בהבטחת שוא שמדובר בנדוניה גדולה? השדכן לא מתרגש ומשיב לו: מה אתה רוצה? הלא אמרתי לך שהיא לא יפה -נכון? - כן. ושהיא כבר לא צעירה - נכון? -כן. ושהיא לא בריאה - נכון? - כן. ושהיא לא חכמה אמרתי? -כן. וזה שהיא סרת טעם? -כן. ולא מושכת? -כן. נו? אז ממה בעצם אתה מופתע? עונה לו הבחור: והרי הבטחת שמדובר באשה עשירה וזו בכלל דלפונית.... מגרד השדכן בפדחתו ועונה: או קיי. אז בפרט אחד לא ממש דייקתי אבל אתה בעצמך מודה שכל השאר נכון