שיגרה נוראה
שעת צהריים, ברכב עם אבא שלי ועידו, מקבל טלפון בהול מחיים שמודיע לי בחמש מילים: "היה פיגוע בירושלים מתחת לסניף". מיד, אני מרים את אותם הטלפונים מתוך ההרגל שלאחר כל פיגוע, לבדוק שכולם חיים ונושמים, ולברר איפה בדיוק היה הפיגוע. הרי גם בפיגועים קודמים נאמר שהם היו בדיוק ליד הסניף שממוקם במרכז ירושלים. ואכן, הפעם הפיגוע הגיע לפתח הסניף, ולמזלנו אף פעיל לא היה בסניף באותה עת או נפגע. מתקשה לעכל את הבשורה המרה שמועברת לי על-ידי חיים - שחלונות הסניף נופצו ונוטפים דם, שהרחוב נסגר לתנועה ומלא בזוועות מן הפיגוע המחריד. שהבטחון המועט שעוד היה לי, הבועה הקטנה של הסניף בירושלים, גם היא נופצה. ובסך הכל בשביל כל ירושלמי הפיגוע הזה היה עוד יום שבשיגרה. שיגרה נוראה. אני אמנם המשכתי את חיי כרגיל עד כמה שהתאפשר לי, גם היום, ביום כה קשה. אולם, במציאות הישראלית של היום, והירושלמית בפרט, אין כבר חיים רגילים. אין נורמלי ולא נורמלי, אין נכון ולא נכון, אין צודק ולא צודק. הכל הפוך, מעורפל. כל זה לא אמור בכלל לקרות. אני מניח שאקום גם מחר בבוקר, ואחזור לשיגרת החיים כבכל יום, כי אין דרך אחרת. אם הייתי עוצר את החיים אחרי כל פיגוע בירושלים, הם לא היו ממשיכים לעולם. מאז תחילת שנת 2001 היו רק בירושלים 66 פיגועים! איזו מין שיגרה נוראה. בערב כשחזרתי הביתה, מנסה להמשיך בשיגרה תוך כדי תמונות הזוועה בטלוויזיה, מנסה לצפות במשהו אולי מעט משמח - הפועל ת"א-מילאן. משמח זה לא היה, וגם אם התוצאה היתה שונה אני בספק עד כמה היתה לכך משמעות אמיתית. בנוסף, גם ייעצתי למקבלי ההחלטות בנוער בירושלים לבטל את הצומת מחר (שישי). לא ייעצתי לבטל כי אני לא רוצה ולא חושב שזה נכון להיות מחר בצומת. ייעצתי לבטלו משתי סיבות: 1. למשטרה יש מספיק תעסוקה בימינו. עם כל כך הרבה התרעות על פיגועים בירושלים, הדבר האחרון שהם צריכים על הראש זה לשמור עלינו. 2. לצאת יום אחרי פיגוע לצומת נשמע נכון בתיאוריה ואני מגדולי התומכים ברעיון. אבל כשמעבירים תיאוריה למציאות היא נסדקת קלות: א. רוב הפעילים יהיו מחר בסגר, כתר או איך שלא תקראו לזה. וזהו לא סגר של צה"ל. זהו סגר של טרור. אף הורה שפוי או לחלופין פעיל שפוי לא יצא מחר לרחוב הירושלמי. ב. אף ירושלמי לא ירצה לשמוע אותנו או לראות אותנו מחר. ג. למשטרה לא יהיו את האמצעים להגן עלינו מפני האלימות שתופעל כנגדנו. ואני מבטיח שאם נהיה בצומת מחר יופעל כנגדנו לחץ פיזיבכלל לא מתון. וזה המסר שלי לכל קוראי הודעה זו. מחר אמנם נוער מרצ ירושלים לא יהיה בצומת, אבל אני מקווה שעד שבת בערב כבר ירגעו מעט הרוחות ונוכל לקיים את הפגנת קואליציאת השלום מול בית ראש הממשלה. אותה הפגנה שברוטינה הקבועה קוראת לממשלה לנקוט במדיניות אחרת. לצאת מהשטחים, לפנות את ההתנחלויות, לחזור למו"מ, להפסיק את תגובות הנקם המיותרות לפיגועים - למעט תגובות צבאיות הכרחיות, להקים מדינה פלשתינית. ואנחנו גם נקרא שם להפסקת זוועות הטרור הפלשתיני. וכן, אני אהיה שם. ואני מאמין שמרבית פעילי נוער מרצ ירושלים יהיו שם. ואני מקווה שכל פעילי נוער מרצ יהיו במוצ"ש הקרוב במשמרות השלום. כי אי אפשר להמשיך כך. אני לא רוצה להמשיך בשיגרה שכזו. אני לא רוצה להמשיך לחיות במציאות שבה אני לא יודע מי מחבריי יפגע מחר בפיגוע הבא. אני לא רוצה להמשיך לחיות במציאות שבה אני מפחד לצאת מהבית. אני מפחד להמשיך ולחיות במציאות שבה מיום ליום נהרגים יותר ויותר בני אדם חפים מפשע. איזו מין שיגרה נוראה. אני כן רוצה שנתעורר ונגיד די! די לטירוף! די להרג! די למעגל הדמים! אני לא רוצה להמשיך בשיגרה הזו. מקווה לנוכחות בשטח של כלל פעילי הנוער. אילן, בעוד ערב של שיגרה ירושלמית.
שעת צהריים, ברכב עם אבא שלי ועידו, מקבל טלפון בהול מחיים שמודיע לי בחמש מילים: "היה פיגוע בירושלים מתחת לסניף". מיד, אני מרים את אותם הטלפונים מתוך ההרגל שלאחר כל פיגוע, לבדוק שכולם חיים ונושמים, ולברר איפה בדיוק היה הפיגוע. הרי גם בפיגועים קודמים נאמר שהם היו בדיוק ליד הסניף שממוקם במרכז ירושלים. ואכן, הפעם הפיגוע הגיע לפתח הסניף, ולמזלנו אף פעיל לא היה בסניף באותה עת או נפגע. מתקשה לעכל את הבשורה המרה שמועברת לי על-ידי חיים - שחלונות הסניף נופצו ונוטפים דם, שהרחוב נסגר לתנועה ומלא בזוועות מן הפיגוע המחריד. שהבטחון המועט שעוד היה לי, הבועה הקטנה של הסניף בירושלים, גם היא נופצה. ובסך הכל בשביל כל ירושלמי הפיגוע הזה היה עוד יום שבשיגרה. שיגרה נוראה. אני אמנם המשכתי את חיי כרגיל עד כמה שהתאפשר לי, גם היום, ביום כה קשה. אולם, במציאות הישראלית של היום, והירושלמית בפרט, אין כבר חיים רגילים. אין נורמלי ולא נורמלי, אין נכון ולא נכון, אין צודק ולא צודק. הכל הפוך, מעורפל. כל זה לא אמור בכלל לקרות. אני מניח שאקום גם מחר בבוקר, ואחזור לשיגרת החיים כבכל יום, כי אין דרך אחרת. אם הייתי עוצר את החיים אחרי כל פיגוע בירושלים, הם לא היו ממשיכים לעולם. מאז תחילת שנת 2001 היו רק בירושלים 66 פיגועים! איזו מין שיגרה נוראה. בערב כשחזרתי הביתה, מנסה להמשיך בשיגרה תוך כדי תמונות הזוועה בטלוויזיה, מנסה לצפות במשהו אולי מעט משמח - הפועל ת"א-מילאן. משמח זה לא היה, וגם אם התוצאה היתה שונה אני בספק עד כמה היתה לכך משמעות אמיתית. בנוסף, גם ייעצתי למקבלי ההחלטות בנוער בירושלים לבטל את הצומת מחר (שישי). לא ייעצתי לבטל כי אני לא רוצה ולא חושב שזה נכון להיות מחר בצומת. ייעצתי לבטלו משתי סיבות: 1. למשטרה יש מספיק תעסוקה בימינו. עם כל כך הרבה התרעות על פיגועים בירושלים, הדבר האחרון שהם צריכים על הראש זה לשמור עלינו. 2. לצאת יום אחרי פיגוע לצומת נשמע נכון בתיאוריה ואני מגדולי התומכים ברעיון. אבל כשמעבירים תיאוריה למציאות היא נסדקת קלות: א. רוב הפעילים יהיו מחר בסגר, כתר או איך שלא תקראו לזה. וזהו לא סגר של צה"ל. זהו סגר של טרור. אף הורה שפוי או לחלופין פעיל שפוי לא יצא מחר לרחוב הירושלמי. ב. אף ירושלמי לא ירצה לשמוע אותנו או לראות אותנו מחר. ג. למשטרה לא יהיו את האמצעים להגן עלינו מפני האלימות שתופעל כנגדנו. ואני מבטיח שאם נהיה בצומת מחר יופעל כנגדנו לחץ פיזיבכלל לא מתון. וזה המסר שלי לכל קוראי הודעה זו. מחר אמנם נוער מרצ ירושלים לא יהיה בצומת, אבל אני מקווה שעד שבת בערב כבר ירגעו מעט הרוחות ונוכל לקיים את הפגנת קואליציאת השלום מול בית ראש הממשלה. אותה הפגנה שברוטינה הקבועה קוראת לממשלה לנקוט במדיניות אחרת. לצאת מהשטחים, לפנות את ההתנחלויות, לחזור למו"מ, להפסיק את תגובות הנקם המיותרות לפיגועים - למעט תגובות צבאיות הכרחיות, להקים מדינה פלשתינית. ואנחנו גם נקרא שם להפסקת זוועות הטרור הפלשתיני. וכן, אני אהיה שם. ואני מאמין שמרבית פעילי נוער מרצ ירושלים יהיו שם. ואני מקווה שכל פעילי נוער מרצ יהיו במוצ"ש הקרוב במשמרות השלום. כי אי אפשר להמשיך כך. אני לא רוצה להמשיך בשיגרה שכזו. אני לא רוצה להמשיך לחיות במציאות שבה אני לא יודע מי מחבריי יפגע מחר בפיגוע הבא. אני לא רוצה להמשיך לחיות במציאות שבה אני מפחד לצאת מהבית. אני מפחד להמשיך ולחיות במציאות שבה מיום ליום נהרגים יותר ויותר בני אדם חפים מפשע. איזו מין שיגרה נוראה. אני כן רוצה שנתעורר ונגיד די! די לטירוף! די להרג! די למעגל הדמים! אני לא רוצה להמשיך בשיגרה הזו. מקווה לנוכחות בשטח של כלל פעילי הנוער. אילן, בעוד ערב של שיגרה ירושלמית.