שותקת.

[someone343]

שותקת.

סליחה ששוב.. כותבת..

שתקתי היום בטיפול, דיברתי מסביב וחייכתי
חייכתי ושמחתי
וכל כך נקרעתי מבפנים
אני לא מצליחה להראות את הכאב
ובא לי לצרוח אותו
דיייי למה הוא תמיד איתי לבד?
למה אני נחנקת בחוץ וסובלת בשקט..
כל כך קשה לי..
נמאס לי..
אין לי מילים.
רק חיוכים כואבים.

 

[hory0]

יקרה כל כך..

אל תבקשי סליחה, אני שמחה שאת מרשה לעצמך להתבטא. מרשה לעצמך להסיר את החיוכים הללו, ולחשוף את הלב הכואב והשבור..לפחות כאן. לפחות איתנו.

אני מבינה ומזדהה כל כך עם הקושי לדבר בטיפול, לדבר באמת ובתמים על מה שהכי כואב עמוק בפנים, ולא ללכת מסביב ולנהל שיחת רעים נעימה וקולחת. כאילו החיים כל כך יפים ונעימים. ומאירים אלינו פנים, תמיד. ובמיוחד היום. ואתמול.
אני חושבת שיש סיבות רבות ושונות שיכולות לגרום לנו להגיע למקום הזה, ואני רוצה לשאול אותך אם יש לך מחשבות מה גורם לך לא לזעוק את הכאב שלך, מה גורם לך ללבוש פנים מחייכות בטיפול ולהותיר את הפנים הכואבות בתוכך משוועות למענה, אך נעולות עמוק בפנים. האם את יודעת יקירה? מהו הצורך שלך לדבר בנעימות בטיפול? מה מקשה עליך לחשוף את הכאב, ולזעוק את המקום שאת מצויה בו? האם יש לך מחשבות?

אני רוצה להגיד לך שאני שומעת ומרגישה את זעקת הכאב שלך כל כך חזק.. ויודעת כמה כואב לך עמוק בפנים.
הלוואי שיכולתי להקל עליך באמת ולו לכמה רגעים..

אני מזמינה אותך לנסות כאן לדבר את הכאב, להעניק מילים למה שכואב בפנים, להשמיע ולבטא את שמתחולל בתוכך..ורק לא להותיר אותך להיחנק בכאבך.
את לא לבד יקירה, אני כאן שומעת ומרגישה.. ומאמצת אותך הכי קרוב לליבי.

 

[someone343]

אני נופלת (אולי ט)

ממש חזק
ובלי מילים
ריגשת אותי במילותייך, מצטערת שאין לי מה לומר אבל אני כל כך מודה לך.

כואב לי... מרגישה בתוך תהום עמוקה
בטיפול לא מסוגלת להגיד אפילו כואב לי, מפחדת שמשהו יצוף, לא רגילה שמכאיב ככה בחוץ.
אבל אני באמת נחנקת כבר
איך מחזיקים מעמד בשבוע וחצי הקרובים?

אהההההה !!!!
צרחה חזקה שיוצאת מתוך הכאב הזה. שלא מרפה, אפילו לא לרגע.
השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבי
כל כך כואב כבר לנשום . אבל חייב להחזיק מעמד, להחזיק באוויר,
להיאבק בשיניים ,בציפורנים.
( אין מה לדאוג זו לא הודעה אובדנית).

 

[כמהאפשר]

הגבתי לך אתמול.. קצת באיחור...


מקווה שראית.


לעתים גם שתיקות הן לדבר.
גאה בך שאת לומדת לכתוב, לנסות להוציא ולבטא את הכאב בדרכים אחרות מלבד לפגוע בך..
ושומעת כמה כואב ומייסר ומייגע הכאב הזה.


בואי ננסה למצוא את הדברים שאת יכולה להוציא מעט מהכאב הזה החוצה?
שיכולים מעט לנקות, לנקז..
ומצדו האחר של המטבע- דברים שיש בהם מעט שקט, שבהם את מוצאת רוגע. שקט.
יש כאלו?

 

[someone343]

כתבתי לך חזרה

באותו הקישור..
תודה על המילים ועל היחס,
אני מתקשה לראות משהו טוב, וגם עכשיו כשיש לי קצת אוויר לנשימה ואני נמצאת בלהקת ריקוד ( נקודת האור היחידה שלי) .. אני כל כך שונאת שטוב, רגילה לדיכאון, כי לא מגיע לי הטוב הזה, הסבל מושך אותי אליו.

 

[hory0]

יקרה שאת

אני מרגישה את הכאב שלך, שומעת את הצרחה שלך, שומעת את השתיקה שמכסה על הכל, מרגישה כמה את נאבקת..כמה את משתדלת.. ובייחוד כמה קשה. קשה מדיי.

יקרה שלי, למה את צריכה להחזיק מעמד לבד שבוע וחצי?
וביחס לטיפול, אני מבינה שאת פוחדת מהצפה, כי אכן כשמשתפים בדבר שהכי כואב וחונק מבפנים, זה מציף, וכואב, וחונק, ומקשה..אבל כשנותנים לזה מקום בטיפול, כשנותנים להצפה הזו ביטוי, כשמישהו מחזיק אותנו ואנחנו לא לבד עם הכל..יש יכולת לשרוד את ההצפה. להיות בה. לחיות בה. להתמודד איתה. ולהצליח לעבור אותה באופן משמעותי, שמצליח להרפות מהכאב..שמצליח להחזיר את הנשימה אט, אט. ומשהו משתחרר מבפנים.
אני יודעת ומרגישה כמה השיתוף הזה הוא קשה ומכאיב, ובייחוד מפחיד, השאלה היא אם יש דרך אחרת להתמודד עם הכאב הזה? הרי להיוותר עם הכל לבדך כבר ניסית, אולי כדאי לנסות הפעם אחרת? מה את חושבת?

אם תרצי לכתוב מה מקשה עליך את השיתוף בפגישה עצמה, אם תרצי לפרוק פה מעט, אשמח להיות שם איתך ככל יכולתי.

שולחת לך חיבוק חזק, חזק!!

ורוצה להזכיר שאת לבד, שהכאב שלך נגע בי עמוק..ואני מרגישה אותו. איתך.

 

[someone343]

hory היקרה

( אולי ט)

נגעת בי במילותייך, את מקסימה ומחזקת

מעריכה את היחס והמילים וההשקעה למעני, לא מובן מאליו ( ולא מגיע לי )
מודה לך מעומק לבי,

עוד שבוע וחצי מאז שנכתב ( עכשיו קצת פחות משבוע) לפגישה בטיפול,
גם כשאני מתאמצת אני לא מצליחה לוותר על המסכה הזו, אני לא רוצה להיות הבכיינית והרגישה שמרחמת על עצמה כי אני רוצה את הסבל הזה מבחירה, וגם לפעמים כשאני לא בוחרת הוא מגיע. אני רוצה את הדיכאון, אני יודעת שזה נשמע חולני.. רוב הזמן אני רוצה אותו, ולפגוע בעצמי ( אני לא יכולה פיזית, אסור לי) אז פחות נפשית...
להלקות.. על זה שאני גורמת לאחרים סבל עם הסבל שלי
על זה שטוב קצת
אטומה לכל משהו אחר מאשר דיכאון.

 

[שישמים אחרים]

אל תתנצלי.

על מה את צריכה לוותר כדי להראות את הכאב?

 

[someone343]

לוותר

על ההגנות החזקות, על החומות שמחזיקות אותי, על המסכה החזקה.. ועל הרצון לפגוע בעצמי ע"י כך שהמטען הכבד נשאר אצלי, ואני לבד.

 

[someone343]

תודה לכן

לא יכולה כרגע אבל מבטיחה להגיב בקרוב..
תודה

 

[כמהאפשר]

חיבוק עוטף, שומר..
רך, מגונן, אמיתי. מעניק.
אוהב.
עם הרבה כוח, כוונה, חמלה.
מרחק, מקום. רצון. כבוד.

חיבוק עם ספייס- אבל לא מוותר ולא מרפה.
חיבוק עם הערכה, אופטימיות ושמחה.
וידיעה שתצליחי. שתעשי את זה.

חיבוק של "אני כאן".
וחיבוקי שמזכיר ולא מוותר על "גם את!"

 

[כמהאפשר]

*חיבוק, כמובן. לא "חיבוקי".. תיקון פלאפון..

 

[someone343]

מרגשת אותי
תודה על החיבוק.. שכל כך חסר
בלבד הגדול הזה.

 

[קולדון]

אמממ.. עיצה די קבועה של הפורום:

כי זו בעייה שיש הרבה פעמים. כשכל כך קשה אז עוד יותר מסובך לתקשר ולהוציא החוצה במילים.

מה שכן, זה בהחלט חשוב ועוזר. אז לטייח את זה.. גורם להרגשה קשה יותר בסופו של דבר.

למה שלא תשלחי את ההודעה הזו למטפלת שלך, או תדפיסי ותתני לה, או תקראי לה אותה פנים מול פנים בפעם הבאה?
היא תוכל לעזור לך להוציא את הכאב החוצה..

חיבוק גדול!

וכמובן, אשמח אם תרצי לשתף..

 

[someone343]

אחשוב על זה

להראות הודעה שמגיעה ממקום כל כך אמיתי.. אני מרגישה פתטית ורגשנית ומעוררת רחמים..
אבל אני אחשוב על זה, זה נשמע רעיון טוב.
תודה!

 

[קולדון]

למה פתאטית?

תחשבי אם זה היה הפוך והיית מטפלת, לא היית ממש מתרגשת אם מטופלת שלך היית קוראת לך משהו אמיתי? אם היא הייתה עושה כזה מהלך חזק כדי להתגבר על מחסום וקושי? את עוזרת לך ככה לטפל בך..!

 

[someone343]

אני מפחדת

כותבת כל מה שעולה בראש
בחיים לא אהיה מסוגלת לומר את זה בקול
יש שם אופטימיות וזה מגעיל אותי
כמה אני מפחדת לאבד את הדיכאון
אני משקשקת רק מהמחשבה לראות עצמי קוראת את זה
אולי את זה לא אקרא, אולי אכתוב משהו אחר? קשה לא פחות אבל לא זה
אני לא יודעת
אולי אפרסם לכן ותגידו לי?.
אני מפחדת וצריכה מישהו
לקרוא בקול? אולי שתקרא לבד כמו תמיד
כמה מפחיד בקול
אני אתעוות רק מלהגיד את המילה כאב
להתחבא בתוך קופסא ,ולהתסגר ולא לומר מילה.
לא עירומה, לא חשופה.
אולי שוב אתנתק מהסיטואציה כשאקרא, אולי לא אקרא. אנסה לדבר, הפעם אתאמץ, אבל בלי מילים מכאיבות מהבית.
אנסה, רק לא זה. ואם אתאכזב? ואם לא ארגיש דבר?
אולי אכתוב משהו אחר.
כמה בלבול...
סליחה שאני משגעת אתכן
מפחדת לטפל בי, לא רוצה
אולי שכולם יעזבו, ילכו מכאן, תנו לי את החושך שלי
אני משתגעת

 

[someone343]

למה מעכשיו

לפחד, יש לי עד רביעי
אולי אנסה לדבר, לא רוצה לקחת איתי דבר
אנסה ואולי לא אצליח, כמו תמיד אהיה אני
ולא שום דבר אחר.
ואולי אצליח. ואולי לא.
בקול. בלי דפים מיותרים.
אולי אקח את הדיון הארוך הזה ? לא יודעת
לא רוצה לחשוב עכשיו, מפחיד לי מדי.
אולי אלך לישון עכשיו.

 

[קולדון]

לדעתי,

תקחי איתך את הכל, כדי שתוכלי להחליט כשתהיי שם.
לי אישית מאוד קשה לקרוא בקול רם, אז אני נותנת למטפלת שלי לקרוא בעצמה. מה שנוח לך. אומרים שיותר טוב לקרוא בקול רם כי זה יותר מקדם... אם את יכולה, שווה לנסות!

אשמח אם תעדכני