שותפים לפשע.
הקדמה לסיפור גייז שאני מתכוון לכתוב. ניק שמע אותם. את אותם רעשים שגרמו לו להגביר את קצב הריצה שלו. את קצב הנשימה שלו. את הסתבכות השורשים ברגליו, את הענפים שמאיימים להפיל היישר אל הקרקע. השמיים היו אפורים באותו יום; שום ענן לא נגלה לעינו של ניק או של אף אחד אחר. נראה כי החיוורות שאפיינה את פני כדור הארץ באותו היום לא אפיינה אותו מעולם. ועם זאת, שום רוח או גשם פקדו את המקום. אלא חום של יום שרב. ויחד כל רגש הסאונה שהורגש היטב במקום, ניק רץ בתוך אותו מבוך אינסופי של יערות. ללא עצירות מפתיעות, הוא רץ ורץ, עירום כביום היוולדו. "אסור לעצור, אסור לעצור!" הוא החל לוחש לעצמו בשקט, כשהוא מתעלם מהדי נביחות הכלבים שנשמעו היטב. "אסור לעצור!". אסור לעצור. "אסור... אסור לעצור," ניק חזר על המשפט שוב ושוב, הפעם בקול יותר חלש. טון מתחנן. "אסור,". אט-אט, קצב ההליכה של ניק נחלש עד שלא היה ביכולתו להמשיך. הוא כרע ברך לעבר הארץ הבוצית, ושמע את אותם הקולות מתחזקים. קול מוזר של זמזום, שהציק לאוזנו של ניק וגרם לכל הסביבה שעטפה אותו להתאדות ולהיעלם. קולות התווספו. קולות של תחינה, שלחשו לשמו, והתחזקו מרגע לרגע. "די, תפסיקו את זה! די!" ניק נשכב על הקרקע ואחז בראשו עם שתי ידיו בעוצמה. אבל זה לא עזר; אותם קולות נשיים לוחשים "ניק, ניקולס?..." הדהדו בכל אותה הארץ עליה היה שרוע, מוקף ב... כלום, כשמעליו רק השמיים הקודרים. "ניקי?" אותו קול הופיע כעת בטון מחמם. "תפסיקו את זה!" ניק התפתל. הוא הרגיש בוער. כאילו כל תזוזה קטנה שלו יכולה להצית את המקום, והזיעה שנטפה ממנו לא עזרה במיוחד. צלילי הזמזום שפסקו חזרו שוב כעת, מלווים את אותו קול נשי. יחד עם הפילו את ניק עד שלא יכל לבצע פעולה נוספת.
הקדמה לסיפור גייז שאני מתכוון לכתוב. ניק שמע אותם. את אותם רעשים שגרמו לו להגביר את קצב הריצה שלו. את קצב הנשימה שלו. את הסתבכות השורשים ברגליו, את הענפים שמאיימים להפיל היישר אל הקרקע. השמיים היו אפורים באותו יום; שום ענן לא נגלה לעינו של ניק או של אף אחד אחר. נראה כי החיוורות שאפיינה את פני כדור הארץ באותו היום לא אפיינה אותו מעולם. ועם זאת, שום רוח או גשם פקדו את המקום. אלא חום של יום שרב. ויחד כל רגש הסאונה שהורגש היטב במקום, ניק רץ בתוך אותו מבוך אינסופי של יערות. ללא עצירות מפתיעות, הוא רץ ורץ, עירום כביום היוולדו. "אסור לעצור, אסור לעצור!" הוא החל לוחש לעצמו בשקט, כשהוא מתעלם מהדי נביחות הכלבים שנשמעו היטב. "אסור לעצור!". אסור לעצור. "אסור... אסור לעצור," ניק חזר על המשפט שוב ושוב, הפעם בקול יותר חלש. טון מתחנן. "אסור,". אט-אט, קצב ההליכה של ניק נחלש עד שלא היה ביכולתו להמשיך. הוא כרע ברך לעבר הארץ הבוצית, ושמע את אותם הקולות מתחזקים. קול מוזר של זמזום, שהציק לאוזנו של ניק וגרם לכל הסביבה שעטפה אותו להתאדות ולהיעלם. קולות התווספו. קולות של תחינה, שלחשו לשמו, והתחזקו מרגע לרגע. "די, תפסיקו את זה! די!" ניק נשכב על הקרקע ואחז בראשו עם שתי ידיו בעוצמה. אבל זה לא עזר; אותם קולות נשיים לוחשים "ניק, ניקולס?..." הדהדו בכל אותה הארץ עליה היה שרוע, מוקף ב... כלום, כשמעליו רק השמיים הקודרים. "ניקי?" אותו קול הופיע כעת בטון מחמם. "תפסיקו את זה!" ניק התפתל. הוא הרגיש בוער. כאילו כל תזוזה קטנה שלו יכולה להצית את המקום, והזיעה שנטפה ממנו לא עזרה במיוחד. צלילי הזמזום שפסקו חזרו שוב כעת, מלווים את אותו קול נשי. יחד עם הפילו את ניק עד שלא יכל לבצע פעולה נוספת.
