שותפים לאובדן...

[studenth]

שותפים לאובדן...

חשוב שנפתח הפורום הזה. האמת שאולי יצא לי כך להכיר מישהו שבאמת יכול להבין. זה כל כך קשה. הייתי בטיפול פסיכולוגי שנאלצתי להפסיק כי הפסיכולוגית נסעה, והיום הלכתי למישהי אחרת. והיא שאלה כ"כ הרבה שאלות על החיים שלי, ולא רציתי לענות. הכל בחיים שלי קשור, לא משנה מאיפה מסתכלים על זה. כל כך אין לי כוח לקטע הזה של השאלות. אני צריכה מישהו שיכול להבין גם בלי מילים... ולהבין את המילים והמעשים הלא ברורים שאני עושה לפעמים... וברוך השם יש לי חברות, אבל אני לא יכולה ליפול עליהן כל הזמן וגם הן לא מבינות ולא יודעות איך להתמודד... הייתי צריכה לפרוק קצת מה שעובר עלי. ואם לומר את האמת אני מקווה שזה לא יהפוך למקום התבטאות קבוע, כי האינטרנט וירטואלי מדי בשבילי ובורח מהחיים האמיתיים (הייתה תקופה בחיי שהייתי בעיקר בתוך המחשב). אם יש מי מאזור ירושלים, אני אשמח לדעת ואולי גם להכיר (קשה לי לומר "אשמח" בלי לרצות להצטדק אחרי זה, ואתם בטח מבינים למה) לימים טובים יותר דנה

 

[solitaryshell]

אני מקווה

שהפורום הזה יהיה יותר מוירטואלי, שהוא יהווה מקום בו כולנו נוכל לחלוק הכל, מקום בו יבינו את הכאב שלנו ושתיהיה פה קבוצה של אנשים שתתחברי אליהם ותוכלי לשתף אותם, כולנו זקוקים לזה. אני יכולה להגיד שלצערי הרב יש לי חברה שגם כן שכלה אחות (חצי שנה אחרי שאחותי נפטרה), ואין ספק שזה עוזר כשיש עם מי לדבר, מי שבאמת מבין. אם יהיה ביקוש בפורום, נוכל לארגן מפגשים מידי פעם ומי יודע אולי כך נמצא חברים חדשים שיבינו אותנו כמו שתיארת - גם בלי מילים. לגבי פסיכולוג, אני רוצה לציין, שאם פסיכולוגית אחת כן עזרה לך קצת, והנוכחית לא (שאלה יותר מידי שאלות...), לא כדאי לוותר, אלא לנסות למצוא פסיכולוג אחר. מנסיון אישי, לא כל פסיכולוג מתאים, אבל כשמוציאים את הפסיכולוג שכן, זה בהחלט עוזר.

 

[einat המקורית]

דנה שלום,

אני מקווה שהפורם הזה באמת יעזור כי אני יודעת שאני סוף סוף מרגישה שיש איפה לפרוק אולי קראת את ההודעות הישנות ואולי לא אני איבדתי את אחותי הקטנה מוריה ואני יודעת כמה זה קשה, עד עכשיו חוץ מאחותי הגדולה ועוד חברה לא יצא לי לדבר עם אף אחד על הנושא וזה היה ממש קשה, אני יודעת שתמיד אוכל לדבר עם בעלי אבל הוא לא יבין כמו מישהו אחר שאיבד אח או אחות, אני מקווה שפה תרגישי שאת יכולה לפרוק את מה שעל הלב. אני אומנם לא הלכתי לפסיכולוג כי אני לא כל כך מאמינה בהם וכי אני יודעת שאוכל לפרוק הכל על הדף או לדבר עם אחותי ז"ל כי היא נמצאת בלב ואני מאמינה שהיא שומעת אותי ושומרת עלי ויש לי המון סיבות להאמין שכך זה, מקווה שכן תמשיכי להיכנס לפורום וכפי שאחותי הגדולה רויטל כתבה לך אל תתייאשי כי לא כל אחד מבין ויודע איך להתמודד ואולי כן תמצאי פסיכולוג אחר שיעזור כי יש הרבה שזה עוזר להם, אומנם אני לא גרה בירושלים אך אם תרצי אין לי שום בעיה לתת אוזן קשבת ואולי אפילו לנסות לעזור כמה שאוכל כי אני בהחלט מבינה את עוצמת הכאב, מקווה כי תרגישי בנוח לפרוק את שעל הלב, עינת

 

[studenth]

תודה על התמיכה

תודה לכן על התמיכה. אני יודעת שיש פסיכולוגים שכן עוזרים, אבל אין לי כוח להתחיל סבב של פסיכולוגים. אני כל כך רוצה קשר עם האחים שלי, וכל כך קשה לי שהם אינם. איך לוקחים אותם איתנו להמשך הדרך? איך נותנים להם את המקום בחיים ולא שוכחים ועם זאת ממשיכים לחיות? איך ממלאים את החלל העצום? הכאב גדול מנשוא. דנה

 

[einat המקורית]

הי דנה

אני מבינה שזה כל כך קשה הרי אני בעצמי איבדתי את מוריה אחותי מה שכן אני יודעת שהיא איתי תמיד בלב גם אם היא אינה ניראת לעין שלי ושל הסובבים לדוגמא היה לי נורא קשה שהתחתנתי כי באותו בוקר קמתי אם הרגשה שאחותי לא תהיה בחתונה שלי אך שהגיע הרגע הרגשתי שהיא עומדת לצידי ושמחה בשמחתי ואז באותו רגע הייתי הכי מאושרת שאפשר כי מבחינתי היא ראתה אותי מתחתנת ושמחה בשבילי כמו כן בלידת בני לפני חודשיים, במהלך כל ההריון היו לי תחושות מעורבות של שמחה ועצב, שמחה על שאני מקימה את התא הקטן והפרטי שלי ועצב על כך שמוריה לא תשחק איתו לא תשמור עליו לא תנשק ולא תחבק אותו אך אני מאמינה שמוריה כן תשמור עליו וכן מחבקת אותו ומנשקת אותו, אני מאמינה שהיא מסתכלת עליו מלמעלה ושומרת שלא יקרה לו כלום כמו שאני מאמינה שהיא שומרת עלי ובטוחה שגם האחים שלך שומרים עליך מלמעלה כך שהם ממשיכים איתנו כמה שזה נשמע מוזר ואני בטוחה שהאחים שלך ירצו שתמשיכי לחיות כי את לעולם לא תשכחי אותם והם יהיו בליבך לעד בכל צעד שתעשי אם הוא גדול או קטן, צריך להתקדם ולהתקיים כי החיים חזקים יותר, אני זוכרת שאחותי נפטרה בכיתי ואמרתי שיקח אותי רק יחזיר אותה שאני מעדיפה למות אך שהיא תחייה וזה לא עוזר כי זה לא יחזיר אותם, לי אישית עוזר לדבר אליה, אני מספרת לה מה כואב לי, מתי עצוב לי ולמה, מתי אני שמחה, אני מרגישה שהיא איתי לא משנה איפה אני ואני תמיד יכולה לומר לה הכל אז אולי היא לא עונה לי בקול אך בלב היא איתי ותמיד נותנת אוזן קשבת, את הכאב אף אחד לא יוכל לקחת והוא לא יעלם אך בסוף נלמד לחיות איתו.

 

[Rtitan]

בואי, תתחילי לספר... איך, מה?...

עד כמה שתרצי - אני מעריך שזה ייתן לך כיוון...