סיפורה של רבקה גרבובסקי
אשר נכתב עלידי נכדתה שולמית: חיים ורבקה גרבובסקי, החליטו לגור במושבה משמר הירדן שבגליל העליון, סמוך לגשר בנות יעקב, שם התפנה משק שבעליו הקודמים מתו מקדחת. האנשים הזהירו אותם "שלא ללכת לקן של קדחת ולסכן את חיי ילדיהם" אך הם באו, ובכך שימשו דוגמא ומופת לבני המושבה העייפים והמיואשים. כעבור מספר שנים פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) והמצב הביטחוני הלך והתערער. תשומת הלב הלאומית התמקדה באירועים במרכז הארץ, ואילו המתרחש בנקודה קטנה על הגבול לא זכה אפילו לסיקור בעיתונות: הצתת שדות, התנכלויות לעובדים בהם, מטחי יריות, שוד העדר והחמור מכל - פיצוץ מכון המים של המושבה. לאיכרים לא היתה ברירה והם חזרו לשאוב את מימיהם מהירדן כבעבר, רק שעתה כרוך היה הדבר בסכנת נפשות. באחד הבקרים (כ"ז בתמוז תרצ"ח) ירד סבי אל הירדן לשאוב מים יחד עם בנו מנחם. בדרך חזרה ארבה להם כנופיה ערבית והמטירה אש על העגלה. סבא הדף את מנחם מהעגלה, ציווה עליו לברוח ועוד הספיק לחטוף מאחד המחבלים את הרובה ולשבור אותו על גבו. כדורים נוספים שפגעו בו הכריעו אותו. גם בנו לא הספיק לברוח, וכשהגיעו בני המושבה הם מצאו את האב ובנו מתבוססים בדמם ליד שתי הפרדות המתות. בזמן הרצח היתה סבתי בחודשי הריונה האחרונים, וכשנולד אבי החליטה לקרוא לו על שם יקיריה האהובים שנרצחו – חיים-מנחם. שנים קשות עברו על תושבי משמר הירדן, אך בנחישות ובהתמדה הם המשיכו לעבד את אדמותיהם בנוסף לפעילות הביטחונית בה היו עסוקים. סבתא המשיכה לעבד את אדמתה והקימה משק משגשג לתפארת: ערוגות ירק, עצי פרי וחצר הומה בעלי כנף, כבשים, פרות ובהמות עבודה. במלחמת השחרור, כשהחלו הפגזים נוחתים על המושבה, פונו הנשים והילדים, אך סבתא מיאנה לצאת. היא ביקשה להישאר יחד עם בניה עם המגינים, ולא רצתה להפקיר את חיות המשק. התגבורת המובטחת לא הגיעה. שלושה ימים ולילות עמדו התושבים בגבורה בלי אמצעים, מול צבא גדול מלווה בטנקים, עד שהסורים נכנסו למושבה והתושבים החליטו להיכנע. סבתא חיפשה את בנה כרמי ומצאה אותו באחד המרפסות צועק בערבית אל הסורים: "התקרבו אחים למה תפחדו?" הסורים חשבו שאחד משלהם הוא שתפס עמדה והחלו מתקרבים, ואז שלח בהם כרמי צרור והפיל אחדים מהם. סבתא התחננה אליו שיבוא, שיש פקודה לסגת, אך הוא השיב כי הוא לא זז עד שתגיע התגבורת שודאי כבר בדרך כפי שהובטח. כרמי עוד המשיך לירות כשסבתא עזבה אותו אך כשהגיעה לאחד הבתים ראתה אותו פתאום נופל ארצה. שני בחורים שרצו אליו חזרו בשתיקה וסבתא לא שאלה דבר. סבתא החליטה להתחבא באחד המרתפים ובחסות החשיכה ניסתה להגיע דרך השדות לקיבוץ איילת השחר כדי להזעיק עזרה, אך לרוע מזלה נתפסה בידי מארב סורי. 11 חודשים עשתה בכלא "אל מאזה" שבדמשק, טעמה את טעמו של הצינוק על מרדנותה, על עמידת הגאווה שלה ועל תביעותיה הבלתי נלאות ליחס אנושי יותר כלפי חברותיה וחבריה לשבי. אבי, שהיה אז בן עשר, שהה אצל דודתי ובפנימית הדסים. כשפינו הסורים את אזור משמר הירדן בעקבות הסכם שביתת הנשק יצאה סבתא עם אנשי הרבנות הצבאית לחפש את עצמות בנה כרמי, שנפל לנגד עיניה ולא הובא לקבר ישראל. שני שלדים שנתגלו בין ההריסות פתרו תעלומה שנמשכה שנתיים ושישה חודשים. ימים מועטים אחרי שעצמותיו של כרמי גרבובסקי הובאו לקבורה, נולד לדודתי ציפורה אדלר בן והיא קראה לו כרמי על שם אחיה. בן דודי כרמי אדלר הקרוא על שם דודו, נהרג במלחמת יום הכיפורים במבואות העיר סואץ. בערוב ימיה, חיה עם בני משפחתה בנתניה. מותו הפתאומי של בנה ארַה (אהרן) כשהוא בן 35 בלבד, הכריע את סבתא שהייתה חולה והיא נפטרה. על קברה של סבתי אמר עובד בן עמי, ראש עיריית נתניה, דאז: "אף על פי שלא זכית לתודעת האומה ונתקלת ביחס קשוח ובחוסר כבוד לגיבורים, עוד יבואו אלפי תלמידים לשאוב גבורה ממך".
