שוק חופשי למתפטרים
שוק חופשי למתפטרים מאת אריאל רובינשטיין הוא עובד ותיק במוסד עברי נאור, מוסד שאינו מעסיק אותו ישירות, אלא דרך חוזה עם מעסיקו. שנים הוא נוהג לומר "אצלי בסדר גמור", ו"מה אצלך", ו"העיקר הבריאות". לדעת הכל, הוא עובד חרוץ, התורם לכלכלת ישראל. יום אחד אולי יקבל תעודת כבוד על תרומתו לרווחת המעמד הבינוני פלוס. שכר עבודתו עולה (במעט) דווקא על שכר המינימום, הוא מקבל החזר חלקי של הוצאות נסיעה, ובצירוף תשלומי קצבת הילדים הוא מספק את צרכיו הבסיסיים. אלא שגם הוא רוצה להרוויח קצת יותר, וזכותו זו מעוגנת בתרבות "השוק החופשי". זה שמאפשר למעסיקו להעלות מחירים, או להעביר את עסקיו למקום אחר, אם יוכל להגדיל שם את רווחיו. זה שאמור לאפשר לעובד שמצא הזדמנות טובה יותר לנצל את כישוריו להתפטר בנימוס ממקום עבודתו ולשפר את שכרו. העובד הוותיק אינו עומד לעבור לשום מקום עבודה אחר. מרצונו החופשי סירב להצעות לשכר גבוה יותר שניתנו לו על ידי מי שעמד על מעלותיו. מדוע? כי הוא שבוי בתקווה, שכשיפרוש לגמלאות יקבל פיצויי פיטורים (והבה נתפלל שלא יתבדה). כספים אלה הם, כלשונו, "כל חסכונותיו". לכן אינו יכול ליהנות מכוחות השוק החופשי, שמצאו אותו זכאי לא רק לתעודת הצטיינות, אלא גם לתוספת של 200 שקל לחודש. חוק פיצויי פיטורים הוא חוק חברתי מתקדם, המעניק למפוטר פיצוי בגובה שכר של חודש אחד על כל שנת עבודה. יש בו מרכיב חשוב של הבטחת חיסכון. עובד היוצא לגמלאות יקבל ממעבידו את דמי הפיצויים כאילו פוטר. ואולם עובד המתפטר ממקום עבודתו, גם בהתראה ראויה, מאבד את זכותו לפיצויי פיטורים. רבים מהעובדים אינם מודאגים מאפשרות אובדן פיצויי פיטורים. מוסדות ציבור רבים משלמים לעובדיהם פיצויים בכל מקרה. "בכירים" במשק מקבלים פיצויי פיטורים העולים על מה שהחוק מחייב לשלם. מישהו דאג (כראוי), שהחוק יכיר, למשל, במינוי של אדם לתפקיד של ראש מועצה מקומית כעילת התפטרות שאינה פוטרת מתשלום דמי פיצויים. ואולם מי שאינו עובד מדינה, אינו "בכיר", אינו עומד להיבחר לראש עיר ואינו מעוניין לעשות "צרות" כדי "לאלץ" את מעבידו לפטרו, יאבד חיסכון משמעותי מאוד כשינסה לעוף על כנפי השוק החופשי. נותרו מרותקים למקום עבודתם עובדים קשי יום, שאינם מוגנים כראוי על ידי איגוד מקצועי, ששכרם נמוך, וגם אם יפוטרו יעברו דרך ארוכה קודם שאולי יקבלו את המגיע להם. הא-סימטריה בין ניידות המעביד ובין כבילת העובד מביאה לתוצאה לא יעילה ולא הוגנת: עובדים אינם ממצים את יכולתם, ולמעסיקים ניתנה חרב נוספת כנגד דרישות שכר של עובדים הראויים לכך אפילו על פי ההיגיון המפותל של היד הנעלמה. חובת תשלום הפיצויים אינה מרתיעה מעבידים מפיטורים שרירותיים. אם המעביד מתכוון לשלם את הפיצויים לעובד בעת שיפרוש לגמלאות, הרי עלות הפיטורים אינה דמי הפיצויים, אלא רק הצורך לשלמם מוקדם יותר. זהו הפסד זעום יחסית להפסד הצפוי לעובד מתפטר, המפסיד את כל דמי הפיצויים. אם היה היגיון כלכלי בקשירת עובד למקום עבודתו, הרי זה בגין השקעתו של המעביד בעובד. אלא שההבדל בין אלה שנכבלים על ידי חוק פיצויי פיטורים לאלה שאינם נכבלים נקבע על פי חולשתו או כוחו של העובד, ולא על פי "הערך הכלכלי" שבכבילה. חוק פיצויי פיטורים הוא חוק ראוי ומלא כוונות טובות, ואפשר רק לתקנו. צריך לחייב מעבידים להפקיד באופן שוטף את דמי הפיצויים בקופת חיסכון, שתעמוד לרשות העובד כאשר יסיים את התקשרותו עם המעביד, תהיה הסיבה אשר תהיה. כך יוכל כל עובד באותה קלות השמורה לחלקנו לקבל את המגיע לו בכל מקרה, בין שהגיע לגיל פרישה, בין שחלילה המעסיק "נעלם", ובין שפוטר או פרש מרצונו. אבירי השוק החופשי הגיעו לשלטון מוחלט במדינת ישראל. הנה, יש להם הזדמנות להפגין את נאמנותם לסיסמאות השוק החופשי לא רק לשם קידום האינטרסים שלהם, אלא גם כשהשוק החופשי מיטיב עם ה"אחרים". שאם לא כן, תהיה זאת הוכחה נוספת לכך, שאנו שם "למעלה", נאורים ככל שאנו מתיימרים להיות, רק שואפים לשמור על ההגמוניה, העושר והעוגה הלאומית, וכשסוף סוף כוחות השוק עומדים להיטיב עם החלשים, אנו דואגים ליצור ולשמר חוקים, המבטיחים שאלה "למטה" יישארו במקום השמור להם. הכותב הוא חתן פרס ישראל לכלכלה לשנת 2002
שוק חופשי למתפטרים מאת אריאל רובינשטיין הוא עובד ותיק במוסד עברי נאור, מוסד שאינו מעסיק אותו ישירות, אלא דרך חוזה עם מעסיקו. שנים הוא נוהג לומר "אצלי בסדר גמור", ו"מה אצלך", ו"העיקר הבריאות". לדעת הכל, הוא עובד חרוץ, התורם לכלכלת ישראל. יום אחד אולי יקבל תעודת כבוד על תרומתו לרווחת המעמד הבינוני פלוס. שכר עבודתו עולה (במעט) דווקא על שכר המינימום, הוא מקבל החזר חלקי של הוצאות נסיעה, ובצירוף תשלומי קצבת הילדים הוא מספק את צרכיו הבסיסיים. אלא שגם הוא רוצה להרוויח קצת יותר, וזכותו זו מעוגנת בתרבות "השוק החופשי". זה שמאפשר למעסיקו להעלות מחירים, או להעביר את עסקיו למקום אחר, אם יוכל להגדיל שם את רווחיו. זה שאמור לאפשר לעובד שמצא הזדמנות טובה יותר לנצל את כישוריו להתפטר בנימוס ממקום עבודתו ולשפר את שכרו. העובד הוותיק אינו עומד לעבור לשום מקום עבודה אחר. מרצונו החופשי סירב להצעות לשכר גבוה יותר שניתנו לו על ידי מי שעמד על מעלותיו. מדוע? כי הוא שבוי בתקווה, שכשיפרוש לגמלאות יקבל פיצויי פיטורים (והבה נתפלל שלא יתבדה). כספים אלה הם, כלשונו, "כל חסכונותיו". לכן אינו יכול ליהנות מכוחות השוק החופשי, שמצאו אותו זכאי לא רק לתעודת הצטיינות, אלא גם לתוספת של 200 שקל לחודש. חוק פיצויי פיטורים הוא חוק חברתי מתקדם, המעניק למפוטר פיצוי בגובה שכר של חודש אחד על כל שנת עבודה. יש בו מרכיב חשוב של הבטחת חיסכון. עובד היוצא לגמלאות יקבל ממעבידו את דמי הפיצויים כאילו פוטר. ואולם עובד המתפטר ממקום עבודתו, גם בהתראה ראויה, מאבד את זכותו לפיצויי פיטורים. רבים מהעובדים אינם מודאגים מאפשרות אובדן פיצויי פיטורים. מוסדות ציבור רבים משלמים לעובדיהם פיצויים בכל מקרה. "בכירים" במשק מקבלים פיצויי פיטורים העולים על מה שהחוק מחייב לשלם. מישהו דאג (כראוי), שהחוק יכיר, למשל, במינוי של אדם לתפקיד של ראש מועצה מקומית כעילת התפטרות שאינה פוטרת מתשלום דמי פיצויים. ואולם מי שאינו עובד מדינה, אינו "בכיר", אינו עומד להיבחר לראש עיר ואינו מעוניין לעשות "צרות" כדי "לאלץ" את מעבידו לפטרו, יאבד חיסכון משמעותי מאוד כשינסה לעוף על כנפי השוק החופשי. נותרו מרותקים למקום עבודתם עובדים קשי יום, שאינם מוגנים כראוי על ידי איגוד מקצועי, ששכרם נמוך, וגם אם יפוטרו יעברו דרך ארוכה קודם שאולי יקבלו את המגיע להם. הא-סימטריה בין ניידות המעביד ובין כבילת העובד מביאה לתוצאה לא יעילה ולא הוגנת: עובדים אינם ממצים את יכולתם, ולמעסיקים ניתנה חרב נוספת כנגד דרישות שכר של עובדים הראויים לכך אפילו על פי ההיגיון המפותל של היד הנעלמה. חובת תשלום הפיצויים אינה מרתיעה מעבידים מפיטורים שרירותיים. אם המעביד מתכוון לשלם את הפיצויים לעובד בעת שיפרוש לגמלאות, הרי עלות הפיטורים אינה דמי הפיצויים, אלא רק הצורך לשלמם מוקדם יותר. זהו הפסד זעום יחסית להפסד הצפוי לעובד מתפטר, המפסיד את כל דמי הפיצויים. אם היה היגיון כלכלי בקשירת עובד למקום עבודתו, הרי זה בגין השקעתו של המעביד בעובד. אלא שההבדל בין אלה שנכבלים על ידי חוק פיצויי פיטורים לאלה שאינם נכבלים נקבע על פי חולשתו או כוחו של העובד, ולא על פי "הערך הכלכלי" שבכבילה. חוק פיצויי פיטורים הוא חוק ראוי ומלא כוונות טובות, ואפשר רק לתקנו. צריך לחייב מעבידים להפקיד באופן שוטף את דמי הפיצויים בקופת חיסכון, שתעמוד לרשות העובד כאשר יסיים את התקשרותו עם המעביד, תהיה הסיבה אשר תהיה. כך יוכל כל עובד באותה קלות השמורה לחלקנו לקבל את המגיע לו בכל מקרה, בין שהגיע לגיל פרישה, בין שחלילה המעסיק "נעלם", ובין שפוטר או פרש מרצונו. אבירי השוק החופשי הגיעו לשלטון מוחלט במדינת ישראל. הנה, יש להם הזדמנות להפגין את נאמנותם לסיסמאות השוק החופשי לא רק לשם קידום האינטרסים שלהם, אלא גם כשהשוק החופשי מיטיב עם ה"אחרים". שאם לא כן, תהיה זאת הוכחה נוספת לכך, שאנו שם "למעלה", נאורים ככל שאנו מתיימרים להיות, רק שואפים לשמור על ההגמוניה, העושר והעוגה הלאומית, וכשסוף סוף כוחות השוק עומדים להיטיב עם החלשים, אנו דואגים ליצור ולשמר חוקים, המבטיחים שאלה "למטה" יישארו במקום השמור להם. הכותב הוא חתן פרס ישראל לכלכלה לשנת 2002