שוני באישיות
תמיד הרגשתי שאני שונה. אבל שונה בלי קשר להיותי ח"ח. זה התבטא בזה שכל הילדים היו רוצים א' ואני רואה את זה ורוצה ב'. תמיד הייתי מציירת את הציור הכי מקורי שיש. ותמיד כשהייתי רואה עדריות זה היה מרתיע אותי. גם עכשיו ,הבחירות שלי בחיים לא שגרתיות, וגם חלק מהתחביבים, גם לפעמים בלבוש, בדרך המחשבה. ובכללי יש לי קושי בלהראות לאחרים דברים שאני אוהבת,מוזיקה שאני שומעת, תמיד במקומות ציבוריים אני לא העיז לשים את הפאלפון שלי על רמקול. גם בתור חברים אני בוחרת אנשים מעניינים, שיש לי על מה לדבר איתם, שיש להם מה להציע. הבעיה- שהם מעטים. הבנות בעבודה- מעטות הבנות שאני רואה את עצמי מתחברת אליהם ,כי רובן כל כך ממוצעות (סליחה שנשמע מתנשא ), ולא מעניינות אותי כל כך. בנוסף לכך הידיעה שהם לא כמוני מקשה עלי להיפתח, נכון, אני מדברת איתם וכל זה, אבל אני מרגישה לא טבעית, ודי רשמית כזו, רק כשצריך משהו קל לי לדבר איתם, אבל בדברים אישיים פתאום זה נהיה הססני. אני מרגישה כמו רובוט ועוף מוזר ומרגישה שזה מה שאני משדרת כלפי חוץ- מה שלא ככה עם חברים קרובים ואנשים שנוח לי איתם. כל אדם שאני מכירה, אפילו חברים, אני מרגישה שאני מתאימה את עצמי אליו. אני לא אספר למישהי דברים שעשיתי שאני יודעת שהיא תגיב אליהם בשלילה. ואני לא אראה למישהי אחרת סגנון מוזיקלי שאני אוהבת כשאני יודעת שהיא חושבת שהוא מוזר. כמה שנשמע גס אני ממיינת אנשים לפי דרגת השוני שלהם מאחרים, וגם לפי דרגת הביישנות והח"ח. עצם זה שאדם מעיד על עצמו כח"ח זה פותח לי את הדלת אליו. כאילו שאנשים בעולם מתחלקים לקבוצות בצורה גסה ,למרות שאני חושבת שאני לא אמורה לתפוס את זה ככה ועלי להרפות קצת. וגם הייתה לי תקרית: הכרתי בין שתי חברות שלי כשהזמנתי אותן לבילוי משותף ,ואחת אמרה על השניה שהיא מוזרה. ומיד התחלתי להכנס לסרטים שאם היא מוזרה אז גם אני מוזרה ועדיף לי לא להכיר בין חברים. (יודעת שזה הזוי..)
תמיד הרגשתי שאני שונה. אבל שונה בלי קשר להיותי ח"ח. זה התבטא בזה שכל הילדים היו רוצים א' ואני רואה את זה ורוצה ב'. תמיד הייתי מציירת את הציור הכי מקורי שיש. ותמיד כשהייתי רואה עדריות זה היה מרתיע אותי. גם עכשיו ,הבחירות שלי בחיים לא שגרתיות, וגם חלק מהתחביבים, גם לפעמים בלבוש, בדרך המחשבה. ובכללי יש לי קושי בלהראות לאחרים דברים שאני אוהבת,מוזיקה שאני שומעת, תמיד במקומות ציבוריים אני לא העיז לשים את הפאלפון שלי על רמקול. גם בתור חברים אני בוחרת אנשים מעניינים, שיש לי על מה לדבר איתם, שיש להם מה להציע. הבעיה- שהם מעטים. הבנות בעבודה- מעטות הבנות שאני רואה את עצמי מתחברת אליהם ,כי רובן כל כך ממוצעות (סליחה שנשמע מתנשא ), ולא מעניינות אותי כל כך. בנוסף לכך הידיעה שהם לא כמוני מקשה עלי להיפתח, נכון, אני מדברת איתם וכל זה, אבל אני מרגישה לא טבעית, ודי רשמית כזו, רק כשצריך משהו קל לי לדבר איתם, אבל בדברים אישיים פתאום זה נהיה הססני. אני מרגישה כמו רובוט ועוף מוזר ומרגישה שזה מה שאני משדרת כלפי חוץ- מה שלא ככה עם חברים קרובים ואנשים שנוח לי איתם. כל אדם שאני מכירה, אפילו חברים, אני מרגישה שאני מתאימה את עצמי אליו. אני לא אספר למישהי דברים שעשיתי שאני יודעת שהיא תגיב אליהם בשלילה. ואני לא אראה למישהי אחרת סגנון מוזיקלי שאני אוהבת כשאני יודעת שהיא חושבת שהוא מוזר. כמה שנשמע גס אני ממיינת אנשים לפי דרגת השוני שלהם מאחרים, וגם לפי דרגת הביישנות והח"ח. עצם זה שאדם מעיד על עצמו כח"ח זה פותח לי את הדלת אליו. כאילו שאנשים בעולם מתחלקים לקבוצות בצורה גסה ,למרות שאני חושבת שאני לא אמורה לתפוס את זה ככה ועלי להרפות קצת. וגם הייתה לי תקרית: הכרתי בין שתי חברות שלי כשהזמנתי אותן לבילוי משותף ,ואחת אמרה על השניה שהיא מוזרה. ומיד התחלתי להכנס לסרטים שאם היא מוזרה אז גם אני מוזרה ועדיף לי לא להכיר בין חברים. (יודעת שזה הזוי..)