שונאת לילות כאלה. ט

[TinaBa]

שונאת לילות כאלה. ט

שונאת כי קרה בהם...
שונאת כי לא קרה בהם מעולם...





כלכך לבד
וכלכך זקוקה לחתוך

 

[פאנדורה]

לחתוך זה הקלה רגעית

זה לא ישנה באמת כשקמים בבוקר שאחרי.
אני מקווה שהצלחת לעבור את הלילה בשלום ובלי לפגוע.
זה נשמע כמו לילה מאוד מאוד קשה לחצות אותו,
מחזקת אותך שבאת וכתבת כאן.

 

[TinaBa]

אני יודעת

תודה.

 

[ג ר נ י ו ם]

הי אהובה

אני מאמינה שהיית רוצה לחיות בעולם שבו זה לא קרה.
אבל אני מאמינה גם שלמרבה הצער, זה באמת קרה, ויודעת שזה גורם סבל נוראי, יומיומי.




אני קצת מתקשה לכתוב לך כי אני מרגישה שאת יודעת את הכל. אבל אולי אוסיף שאצלי המעבר מ"זה לא קרה מעולם" דרך "זה לא יכול היה לקרות", "אני לא מאמינה שזה קרה" ודומיהם ועד למקום שבו אני מסוגלת להכיל בתוכי את הידיעה שזה אכן קרה ואת ההשלכות של מה שקרה (אוקיי, זה יהיה תיאור קצת פשטני של התהליך הזה אבל אני מאמינה שתסלחי לי ואם תרצי עוד פרטים את יודעת איפה למצוא אותי ) לווה בחשיפה מאוד מאוד מאוד מדוקדקת של כל הפרטים של מה שהיה - ומה שזה גרם וגורם לי להרגיש - בטיפול מאוד אינטנסיבי. הידיעה של המטפלת שלי, ההבנה שלה, היכולת שלה להכיל דברים שאני (בהתחלה) לא יכולתי להכיל, והאמונה שלה ביכולת שלי לעשות לדברים האלה אינטגרציה - בסופו של דבר השרישו אצלי את הידיעה שמה שקרה אכן קרה, וגם - שיש דרכים להתמודד עם זה.


מחבקת אותך

 

[TinaBa]

יודעת- אולי...
מאמינה שזה אפשרי- כן
מאמינה שזה אפשרי *בשבילי* - ממש לא תמיד.

את כותבת על חשיפה מדוקדקת של הפרטים, ואני תוהה- מה אני אמורה לעשות עם שברי הזיכרונות? לשתף בטיפול? (יודעת את התשובה, אבל מתקשה מאוד לבצע מחשש שזה נותם להם ממשות, וגם מחשש שיגעלו ממני וממה שעשיתי).
ונניח שאני אצליח לשתף- איך זה ממשיך מפה? שואלת כי אני זקוקה לסיבה ממש טובה להתגבר על הקושי לשתף. (שוב, יודעת את התשובה, אבל זקוקה לשמוע איך זה נחווה, איך זה מרגיש... איך פתאום אוסף של שברי דברים זוועתיים הופך למשהו שאפשר לעבוד איתו, שאפשר לעבד אותו, שאפשר לספר אותו אחרת ולהטמיע אותו בצורה מעצימה בסיפור החיים שלי?
כרגע כל מגע עם התכנים האלה מוביל לפלאשים בלתי נגמרים. גם ובעיקר בתוך הטיפול. אני מצליחה לראות טיפה תזוזה מהנקודה הראשונית (מצליחה להשתמש לעיתים רחוקות בטרמינולוגיה של המטפלת שלי), אבל זה כרגע בעיקר סיוט מתמשך שקשה לי מאוד לשאת אותו.
התקווה שם, אבל היא שברירית...

ותודה על מה שאת כותבת ומשתפת.
כאן ומחוץ לכאן.
ותודה שאת בוחרת להיות קול של תקווה, למרות שמאוד לא קל אצלך...

 

[ג ר נ י ו ם]

כן, בעיני לשתף בטיפול

וכך גם אני עשיתי. ובתקופה שעשיתי זאת (שמונה חודשים אינטנסיביים, ואחרי שנה עוד עשרה שבועות אינטנסיביים אף יותר) זה מילא את כל יומי. אלה היו תקופות - במיוחד השניה - של הצפה אינסופית, ומכיוון שניחשתי שכך יהיה ייחדתי אותן פחות או יותר לטיפול. זו היתה פריווילגיה, היה לזה מחיר, וממרחק הזמן (ולמרות שכמו שאת יודעת היה לזה סוף "לא טוב") אני עדיין שמחה שעשיתי את זה. המטפלת שלי אכן נחרדה, נגעלה -- אבל לא ממה שאני עשיתי, אלא ממה שעשו לי. התגובות החזקות שלה חדרו לאט לאט את מעטה הבושה והאשמה שלי. הן הפכו לתגובות *שלי*. (אני ברורה? אם לא תגידי).

יקירתי, אני לא בטוחה שסיפור של פגיעה מינית הוא סיפור שאפשר לעשות ממנו לימונדה. כלומר, כן, אנחנו לומדות לדבר (ולאכול, ולא לפגוע בעצמנו, וכן הלאה..), וזה טוב ומחזק ומעצים. אבל באופן אישי אני עוד רחוקה מהמקום שבו אפשר להסתכל אחורה להגיד משהו כמו - "עשיתי את זה. עברתי את זה". אני עדיין מאוד מאוד פגועה והרבה דברים שלא היו כרוכים במאמץ לפני שעשיתי את התהליך הזה בטיפול כרוכים היום במאמץ אדיר (זה לא אומר שהייתי מוותרת על סוג כזה של טיפול; ממש לא. זה אומר שיש לו מחיר). אבל כל סיפור הוא שונה, ואני מאמינה שלזמן יש איכות מרפאת, ושהמרחק בזמן וברגש מהפגיעה חיוני להחלמה, איך שלא תגדירי אותה. אז אני לא יודעת אם תצליחי לעשות אינטגרציה "מעצימה" של הסיפור של הפגיעה בחייך. אבל ללא ספק אפשר לחיות אתו. אפשר להבין. אפשר לסלוח לעצמך ולכעוס על אחרים. אפשר להפסיק לפקפק בעצמך, ואפשר לזקוף את הגב, ואפשר לעשות דברים יפים. הרבה מהם, למעשה, את כבר עושה.

 

[TinaBa]

יקרה,

את ברורה מאוד.
כשהיא נחרדה ונגעלה ואמרה לך שזה ממה שנעשה לך ולא ממה שאת עשית- הצלחת להאמין לה?
אני לא מאמינה...
כרגע, אני לא מאמינה שהיא מאמינה לי *באמת*. ואני לא מאמינה לה כשהיא אומרת שהיא לא נגעלת ממני. איך אפשר לא היגעל ממה שהגוף הזה עשה???
(אני יודעת את התשובות. את לא צריכה לענות לי ממקום רציונלי. אולי אשמח לשמוע אם חווית משהו דומה ומה עזר לך בנקודה הזאת...)

לא מתכוונת להפוך ללימונדה במובן הפשטני. אני יודעת שבסוף התהליך לא מחכה איזה החלמת פלא שתגרום להכל להעלם ולחיים של להיות ורודים. אבל אני כן מאמינה שהתהליך שאני עוברת עכשיו זה משהו שבסופו של דבר יאפשר לי להיות טובה יותר לעצמי ולמשפחה שלי. ויותר מזה- אני מאמינה שזה מחזק את התקווה שלי, את האמונה שלי שאפשר לצלוח זוועות ועדין לחיות חיים טובים ומלאים, את האמונה שלי שאפשר לעשות שינוי. שגם אם רע ממש, יכול גם להיות אחרת מתישהו.
וזאת תקווה שאני רוצה להחזיק עבור אלו שלא יוכלו להחזיק בה בעתיד.

תודה שאת פה (ומחוץ לפה)

 

[ג ר נ י ו ם]

את שואלת שאלות קשות...

אם הצלחתי להאמין לה? קודם כל, במקרה של הפסיכולוגית שלי התגובות שלה היו מאוד גופניות. הייתי מספרת משהו ורואה איך זה משפיע לה על הגוף, על הבעות הפנים. במובן הזה, היה לי קל להאמין שזה אותנטי. שנית, חלק גדול ממה שעשינו בשלב הארווווךךךךךך הראשון של הטיפול היה להתווכח על המשמעות של מה שתיארתי בפניה. אני הייתי אומרת - קרה X ו-Y ועשיתי ככה ועשו לי ככה ולדעתי זה אומר שאני אשמה וזו אחריותי ובלה בלה בלה, והיא היתה אומרת, בואי ננסה לחשוב על זה אחרת. והיינו חושבות על זה אחרת. ולפעמים זה היה התפקיד שלה להתעקש שלמה שלא ייחסתי חשיבות הייתה חשיבות, או שלרעיונות הנהדרים שלי על שחטפו אותי חייזרים והשתילו לי זכרונות (כן, הגעתי ממש עד לשם ) אין ממש תוקף. לפעמים היא היתה explicit יותר, לפעמים פחות, לפעמים זו אני שידעתי לבוא עם הסבר אחר, לפעמים קיבלתי את שלה. זה היה תהליך, והיו בו שלבים והוא היה גמיש לצרכים שלי ולמה שיכולתי לקבל, כשכן, המסגרת היתה תמיד שהיא יודעת ומחזיקה בשבילי בידיעה שקרו לי דברים נוראים, שלא היו אמורים לקרות, ושהותירו את חותמם. יש הבדל בעיני בין לדעת, כמטופלת, שהפסיכולוגית שלך מחזיקה ידיעה שלך קשה להחזיק, לבין לחשוב שהיא ממציאה את זה כי נוח לה ככה או מסיבותיה שלה. הראשון הוא מה שקורה ממילא בטיפול טוב ביחס לכל מיני דברים, השני לא אמור לקרות בשום מצב.

אהבתי מאוד את הפסקה השנייה שלך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

בין הקרה ללא קרה

אולי אפשר למצוא מרגוע במחשבה שמישהו אחר יודע ומאמין שקרה,
או שמשהו בפנים מרגיש כאילו קרה גם אם לא.
אני חושבת שלפעמים ברגעים המטלטלים האלו שכל הקיום והשפיות תלויה בשאלה קרה או לא, אפשר למצוא פשרה כזו עם עצמנו, שתנחם ותתן אפשרות לעבור את הגל הקשה של הספק.
לא יודעת מה הניסוח שמתאים לך, אבל מאמינה שאפשר למצוא משפט שירגיש נכון גם ברגעים כאלו.
יש לך כזה?

 

[TinaBa]

אולי אפשר

למצוא מרגוע באמונה של מישהו אחר, אבל הבעיה היא שלא תמיד אני מאמינה לה. קשה לי להאמין בלב שלם שהיא מאמינה לי. אני בטוחה שאיפשהו היא אומרת לעצמה שאני ממציאה הכל (לא בטוחה אם הצלחתי לכתוב מספיק ברור). בכל מקרה, זה משוחח בנינו.
אולי כן אפשר להיעזר בזה שמשהו בפנים תמיד ידע ותמיד יודע. למרות שגם כאן- לא תמיד אני מאמינה לאותו משהו בפנים...

לפני כמה שבועות קראתי תיאור מקרה שבו המטפלת אומרת משפט בסגנון - משהו בטוח היה שם. רואים את הסדקים בנפש, רואים את הצלקות בגוף. משהו בטוח נפגע שם באופן מאוד מהותי. ולגבי ה"מה", זה משהו שאולי לעולם לא נדע...
זה משפט שאני יכולה מעט להתנחם בו מעט. שבטוח משהו היה. שבר מהותי כלשהו התרחש. בטוח.(בטוח?)
זה לפעמים עוזר ולפעמים אפילו לניסוח המאוד נזהר הזה אני לא מאמינה...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מתחברת לניסוח הזה.

אני חושבת שהרבה פעמים ההוכחה שמשהו קרה בעבר היא לא בעבר אלא בהווה. לא הזיכרון, שמשנה צורה ואפשר להתווכח עליו והוא חוויה פנימית סובייקטיבית, אלא על המציאות של היום, הפחדים, התגובות, הסימפטומים.

אני יודעת ששום דבר לא יכול לתת את רמת הוודאות שאת רוצה.
אני יכולה לחשוב על כל מיני סיבות- כמו שעדיין המשאלה שזה לא היה קורה היא חזקה לא פחות, או שזה מורכב נורא להחליט שזה היה.
אז וודאות מוחלטת אולי לא תהיה,
אבל נראה לי שעם הזמן כן אפשר להאמין לעצמך יותר זמן ביותר וודאות, והרגעים שבהם זה מבולבל ולא בטוח מצטמצמים מאוד.