אני חולק על האמירה הזו. למיסטיקה
יש מקום מאד מכובד ובולט בנצרות (ואני מדבר כרגע על הנצרות הקדם-רפורמית, שבה אנו עוסקים בדברנו על ימי הביניים) - רק שזו חייבת להיות מיסטיקה מהסוג הנכון. יש לאורך כל הדורות מקום מיוחד לאנשים שמתעמקים בייסורי הצלוב, ובאקסטזה של ייסורי הצלוב, וכו´ וכו´. המיסטיקה, בהיותה מנוגדת להגיון ולעובדות הנתפשות במישור הקיום המשותף, ממלאת תפקיד מאד חיוני לנפש האדם - תפקיד ששום דת ששורדת אלפיים שנה לא יכולה להתכחש לו. אז מה היא עושה? היא מתעלת אותו לכיוון שלה. כל עוד אתה מקבל את הסיפור הבסיסי - אלוהים יצר בן והקריב אותו עבורנו - מותר לך להפליג בו בסרטים כמה שאתה רוצה. מותר לך אפילו לערער על כמה מהפרטים המשניים של הנראטיב, כל עוד אתה עושה את זה בצורה נפתלת ופיוטית שמוכיחה שאתה די מנותק מאחיך בני האדם.