שולחן שתיים
אממ... המון תודה על הביקורת של הסיפור הקודם... אני מרגישה טיפה קרציה כי אני שולחת סיפורים שלי אבל אני מרגישה שהסיפור לא מספיק טוב ושאתם יכולים לתת לי ביקורת. שולחן שתיים: "זה לשולחן ארבע" נשמע קולו של אחד הטבחים. ושוב גייסתי את החיוך המושלם שלי, ישרתי את חצאית המיני והחולצה שנחשבים למדים של המקום וניגשתי אל שולחן ארבע, " אתם צריכים עוד משהו?" שמעתי את עצמי שואלת בקול מתקתק ששייך לעבודה בלבד ועד מהרה מצאתי את עצמי עוברת לשולחן הבא. רק בשעות בין הערביים הלחץ מתפוגג , המלצר מביט לכיווני במבט מבין "אני אחזור עוד מעט" אמרתי והספקתי לראות את ההנהון הקטן המבין, המזדהה לפני שנעלמתי מאחורי הדלת, השירותים במקום אומנם לא היו רחבים ומושקעים כמו במסעדות היוקרתיות יותר אך גם לא היו מלוכלכים או מורכבים מתא אחד. שלושה תאים היו שם, לכל תא דלת ומנעול וממול לתאים, מתוך הקיר בלט השיש השחור המדכא עם שלושת הברזים והסבוניות , כל אלו לא עינינו אותי , מבטי היה מרותק לראי הגדול שנמתח לכל רוחב אותו הקיר, סידרתי את השיער החום החלק שלי ותיקנתי את שאריות האיפור, העיניים הכחולות אפורות נעלמו להן אי שם בפניים העייפות, השקיקים השחורים שמתחת לעיניים בלטו מעט למרות כל הניסיונות להסתיר אותם. כשיצאתי חזרה למסעדה התמלאו עוד כמה שולחנות, היה ברור לי שהזמן המנוחה שלי תם "נגמר הסבון בשירותים" הודעתי למנהל המסעדה שבדיוק נכנס ופניתי לכיוון המטבח "לשולחן שתיים" שמעתי שוב את קולו של הטבח שהגיש לי שתי צלחות גדושות. שתי הנשים בשולחן שתיים שלחו אלי מבט מלגלג, אחת בחנה את רגלי והשנייה צחקקה למראה החיוך שהכרחתי את עצמי לעטות, "עוד משהו?" שאלתי בקול המתקתק הרגיל כשמוחי מתמלא פקודות וקללות 'להתייחס יפה ולחשוב על הטיפ' אמרתי לעצמי 'כלבות' סינן הקול שבראשי. המלצר שהתעסק בהגשת מזון לשני גברים בשולחן שלידי שוב שלח אלי עיניים בטוחות, כמו מאשר במבטו מה שעובר במוח 'להתייחס יפה' התגבשה החלטה במוחי, כשהמחשבת שפיכת השוקו על ראשה של אחת מהן נעלמת כלא הייתה. הן סירבו בנימוס והמשיכו לצחוק, כשהתרחקתי ראיתי שהן ממשיכות להביט לכיווני ולרכל עלי, "לבוש פרובוקטיבי" נשמע קולה של אחת מהן "זולה" נשמע קולה של השנייה. בשלב זה של השיחה שלהן החלטתי להתנתק, שכן מאז שהתחלתי לעבוד במקום הזה הייתי חייבת ללמוד להתנתק, תהליך ההתנתקות לא נחשב למסובך במיוחד, מחייכים חיוך פשוט אומרים את השורות הקבועות , עוקבים מידי פעם אחרי תנועות השפתיים המהירות ופשוט אוטמים את האוזניים, לא מקשיבים לעלבונות שצצים אי שם מהפה של אחד הלקוחות. שוב שלחתי מבט אל המלצר, הוא היה עסוק בחישובים והגשת החשבון לאחד השולחנות ולא הבחין במבט מלא הקנאה שלי, האישה חייכה איליו חיוך מקסים מלא כבוד וחיבה ,הגבר שישב מולה חייך גם הוא חיוך תמים ושילם את החשבונית בתוספת טיפ נדיב למלצר הנחמד, שום קללות , שום גיחוכים, שום משפטי פתיחה מבזים ואפילו הריכולים לא הגיעו. בסוף אותו היום מצאתי את עצמי סופרת את הטיפים, בסך הכול אספתי באותו היום 243.5 שקלים, סכום מכובד לאחר מכן רוקנתי את כיסי ממפיות מכוסות דיו שחור "התחילו איתך הרבה היום" נשמע קולו הגבוהה והדק של המלצר, הוא הרים את אחת המפיות "יואב, שם יפה" אמר ודקלם את מספר הטלפון, פלטתי צחקוק קצר ואמרתי "רק השם יפה". כשיצאתי מהמסעדה חזרה הביתה השעה הייתה כבר אחת-עשרה, בעודי הולכת ברחוב לבושה בחצאית הקצרצרה עצר אותי גבר צעיר ושאל לשמי "לא עניינך" עניתי בפשטות, הפעם בקול תקיף ולא בקול המלצרית החייכנית, הוא לא הרפה "נו אל תהי כבדה" שמעתי אותו אומר ובדרך מדקלם עוד כמה משפטים חסרי ערך, שואל עוד כמה שאלות שלא זכו לקבל תשובה, "תעזוב אותי" אמרתי לאחר שהבנתי ששיטת ההתעלמות לא עובדת איתו, "טוב תרגיעי פרחולה! כולה מה אמרתי שנצא לאיזה דרינק.. אחת כמוך שנראית כאילו הרגע חזרה מעבודה בכיכר בתל אביב" הוא אמר וצחק עם עצמו, "אני מבינה שאתה מבקר שם הרבה..." עניתי לו בעודי סוקרת את גופו ושולחת מבטים מזלזלים, כנראה שרק אז הבין שלא יגיע איתי לשום מקום ונעלם אל אחת הסמטאות. ביום שלמחוורת עברתי דרך סניף הבנק שלי, להפתעתי גיליתי שהמשכורת שלי לא הופקדה, בצעדים מהירים ופרצוף חמוץ נכנסתי למסעדה "נמאס לי!" התלוננתי למלצר "כבר שבועיים עברו ומשכורת לא קיבלתי!" אמרתי, הרגשתי איך הכעס מציף אותי, עולה אל ראשי "תירגעי" הוא אמר לי בקולו הגבוהה, המוכר , המעצבן, חיבקתי אותו חיבוק חם והרשתי לעצמי להתפרק, בכיתי במשך חמש דקות שלמות. הוא הגיש לי שקית טישו וחייך אלי את חיוכו הכובש, החיוך שבעבר כבש לא מעט גברים. "יום אחד גם אני אעבור לצד שלך לילי , לפחות ככה יכבדו אותי" אמרתי לו, ברגע שהזכרתי את שמו הקודם עברה בו צמרמורת. מאז איני מעיזה להזכיר בפניו בשום דרך את עברו בתור אישה, בתור חברתי הטובה ביותר.
אממ... המון תודה על הביקורת של הסיפור הקודם... אני מרגישה טיפה קרציה כי אני שולחת סיפורים שלי אבל אני מרגישה שהסיפור לא מספיק טוב ושאתם יכולים לתת לי ביקורת. שולחן שתיים: "זה לשולחן ארבע" נשמע קולו של אחד הטבחים. ושוב גייסתי את החיוך המושלם שלי, ישרתי את חצאית המיני והחולצה שנחשבים למדים של המקום וניגשתי אל שולחן ארבע, " אתם צריכים עוד משהו?" שמעתי את עצמי שואלת בקול מתקתק ששייך לעבודה בלבד ועד מהרה מצאתי את עצמי עוברת לשולחן הבא. רק בשעות בין הערביים הלחץ מתפוגג , המלצר מביט לכיווני במבט מבין "אני אחזור עוד מעט" אמרתי והספקתי לראות את ההנהון הקטן המבין, המזדהה לפני שנעלמתי מאחורי הדלת, השירותים במקום אומנם לא היו רחבים ומושקעים כמו במסעדות היוקרתיות יותר אך גם לא היו מלוכלכים או מורכבים מתא אחד. שלושה תאים היו שם, לכל תא דלת ומנעול וממול לתאים, מתוך הקיר בלט השיש השחור המדכא עם שלושת הברזים והסבוניות , כל אלו לא עינינו אותי , מבטי היה מרותק לראי הגדול שנמתח לכל רוחב אותו הקיר, סידרתי את השיער החום החלק שלי ותיקנתי את שאריות האיפור, העיניים הכחולות אפורות נעלמו להן אי שם בפניים העייפות, השקיקים השחורים שמתחת לעיניים בלטו מעט למרות כל הניסיונות להסתיר אותם. כשיצאתי חזרה למסעדה התמלאו עוד כמה שולחנות, היה ברור לי שהזמן המנוחה שלי תם "נגמר הסבון בשירותים" הודעתי למנהל המסעדה שבדיוק נכנס ופניתי לכיוון המטבח "לשולחן שתיים" שמעתי שוב את קולו של הטבח שהגיש לי שתי צלחות גדושות. שתי הנשים בשולחן שתיים שלחו אלי מבט מלגלג, אחת בחנה את רגלי והשנייה צחקקה למראה החיוך שהכרחתי את עצמי לעטות, "עוד משהו?" שאלתי בקול המתקתק הרגיל כשמוחי מתמלא פקודות וקללות 'להתייחס יפה ולחשוב על הטיפ' אמרתי לעצמי 'כלבות' סינן הקול שבראשי. המלצר שהתעסק בהגשת מזון לשני גברים בשולחן שלידי שוב שלח אלי עיניים בטוחות, כמו מאשר במבטו מה שעובר במוח 'להתייחס יפה' התגבשה החלטה במוחי, כשהמחשבת שפיכת השוקו על ראשה של אחת מהן נעלמת כלא הייתה. הן סירבו בנימוס והמשיכו לצחוק, כשהתרחקתי ראיתי שהן ממשיכות להביט לכיווני ולרכל עלי, "לבוש פרובוקטיבי" נשמע קולה של אחת מהן "זולה" נשמע קולה של השנייה. בשלב זה של השיחה שלהן החלטתי להתנתק, שכן מאז שהתחלתי לעבוד במקום הזה הייתי חייבת ללמוד להתנתק, תהליך ההתנתקות לא נחשב למסובך במיוחד, מחייכים חיוך פשוט אומרים את השורות הקבועות , עוקבים מידי פעם אחרי תנועות השפתיים המהירות ופשוט אוטמים את האוזניים, לא מקשיבים לעלבונות שצצים אי שם מהפה של אחד הלקוחות. שוב שלחתי מבט אל המלצר, הוא היה עסוק בחישובים והגשת החשבון לאחד השולחנות ולא הבחין במבט מלא הקנאה שלי, האישה חייכה איליו חיוך מקסים מלא כבוד וחיבה ,הגבר שישב מולה חייך גם הוא חיוך תמים ושילם את החשבונית בתוספת טיפ נדיב למלצר הנחמד, שום קללות , שום גיחוכים, שום משפטי פתיחה מבזים ואפילו הריכולים לא הגיעו. בסוף אותו היום מצאתי את עצמי סופרת את הטיפים, בסך הכול אספתי באותו היום 243.5 שקלים, סכום מכובד לאחר מכן רוקנתי את כיסי ממפיות מכוסות דיו שחור "התחילו איתך הרבה היום" נשמע קולו הגבוהה והדק של המלצר, הוא הרים את אחת המפיות "יואב, שם יפה" אמר ודקלם את מספר הטלפון, פלטתי צחקוק קצר ואמרתי "רק השם יפה". כשיצאתי מהמסעדה חזרה הביתה השעה הייתה כבר אחת-עשרה, בעודי הולכת ברחוב לבושה בחצאית הקצרצרה עצר אותי גבר צעיר ושאל לשמי "לא עניינך" עניתי בפשטות, הפעם בקול תקיף ולא בקול המלצרית החייכנית, הוא לא הרפה "נו אל תהי כבדה" שמעתי אותו אומר ובדרך מדקלם עוד כמה משפטים חסרי ערך, שואל עוד כמה שאלות שלא זכו לקבל תשובה, "תעזוב אותי" אמרתי לאחר שהבנתי ששיטת ההתעלמות לא עובדת איתו, "טוב תרגיעי פרחולה! כולה מה אמרתי שנצא לאיזה דרינק.. אחת כמוך שנראית כאילו הרגע חזרה מעבודה בכיכר בתל אביב" הוא אמר וצחק עם עצמו, "אני מבינה שאתה מבקר שם הרבה..." עניתי לו בעודי סוקרת את גופו ושולחת מבטים מזלזלים, כנראה שרק אז הבין שלא יגיע איתי לשום מקום ונעלם אל אחת הסמטאות. ביום שלמחוורת עברתי דרך סניף הבנק שלי, להפתעתי גיליתי שהמשכורת שלי לא הופקדה, בצעדים מהירים ופרצוף חמוץ נכנסתי למסעדה "נמאס לי!" התלוננתי למלצר "כבר שבועיים עברו ומשכורת לא קיבלתי!" אמרתי, הרגשתי איך הכעס מציף אותי, עולה אל ראשי "תירגעי" הוא אמר לי בקולו הגבוהה, המוכר , המעצבן, חיבקתי אותו חיבוק חם והרשתי לעצמי להתפרק, בכיתי במשך חמש דקות שלמות. הוא הגיש לי שקית טישו וחייך אלי את חיוכו הכובש, החיוך שבעבר כבש לא מעט גברים. "יום אחד גם אני אעבור לצד שלך לילי , לפחות ככה יכבדו אותי" אמרתי לו, ברגע שהזכרתי את שמו הקודם עברה בו צמרמורת. מאז איני מעיזה להזכיר בפניו בשום דרך את עברו בתור אישה, בתור חברתי הטובה ביותר.