ואני חושבת
שאם אמן צריך להגיד במילים את הרעיון והמסר שהוא רצה להעביר בציור שלו, ובעצם לתרץ מדוע זה ככה וזה ככה, אז הוא צריך להיות סופר או הוגה דעות ולא צייר. יש הרבה מסרים שעוברים מן האמן אל היצירה שלו בלי שהוא יטרח (או אפילו יוכל) לנסח אותם לעצמו. בטח ובטח שביצירות אבסטרקטיות. אם הוא מתעקש לנסח לעצמו בדיוק את הכל ועל פי הניסוח הזה ליצור משהו ויזואלי שיבטא את המסר. כי אז היצירה הפלסטית היא בעצם תחליף למחשבות המוגדרות והמנוסחות של האמן. אז בשביל מה לצייר בעצם אם הרעיון כבר מנוסח ומבוטא בשלמותו? זה הופך את האמנות שלו למין מבחן לתופים בניתוח יצירות. לגיטימי שלצייר תהיה שפה ויזואלית פנימית שלו, שבה יש משמעות לדברים, אבל לדעתי כדאי שיהיה לו החופש הפנימי שלא להיות כבול לשפה הפנימית הזאת שהוא ניסח לעצמו, רק בשביל שהוא יוכל בעצם לבטא את הדברים האמיתיים שיש בתוכו, בלי ההתערבות הכופה עצמה של המחשבה המוגדרת והמנוסחת. שהשפה תהייה באמת השפה שלו ולא שפה שהוא מנסה לסגל לעצמו. אבל כל אמן והקטע שלו. אני יודעת שאמנות קונספטואלית זה דבר מכובד מאוד אבל בעיני הקונספט צריך לצאת באופן עצמאי מתוך היצירה ולהפתיע אפילו את האמן עצמו, ולא להיות כפוי עליה.