נתפסת לא מוכנה
New member
שוב שלום.
אז הייתי פה לפני שלושה חודשים (וקצת), וחלקתי איתכם את הסיפור הזה: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=82&MessageId=154736775 מאז עברו ימים רבים, מעט מהם היו קשים, רובים היו "סטנדרטיים" וחלקם נהדרים. המשכתי הלאה, התחלתי בתקופה מרתקת ועמוסה בדברים חדשים להם חיכיתי ה-מון זמן, וקיוויתי שהעיסוקים האינטנסיביים האלו יצליחו להשכיח את מה שנשאר. מעיסוק רגשי זה הפך למעין שאריות אובססיה מנטלית, סתם איזו מחשבה וחצי שמתעוררת כשאני עושה דברים שעשינו ביחד או כשאני רואה משהו שאני יודעת שהיה מרגש אותו, ולא יכולה לחלוק אותו איתו. במשך התקופה הזו, הוא יצר איתי קשר, בדרכים מוזרות. הייתה שיחת טלפון, במהלכה הייתי מאוד קרה והסתיימה די מהר ומבלי שבעצם הבנתי מה הוא רצה (כנראה שמשהו שגרמתי לו להבין שהוא לא ייענה עליו בחיוב). היו לייקים שלא עשו לי טוב בפייסבוק, בעיקר בגלל שידעתי שהוא ראה בסטטוסים/תמונות את הדברים שאף אחד אחר לא היה רואה ומבין. ואז הגיעה המחיקה משם, שהייתה קשה אך הכרחית. עם הזמן השמדתי כל שריד ממנו, ועכשיו אני יכולה בלב שקט לומר שאין לי לא חפץ, לא אות ולא פיקסל שיזכירו לי אותו. בכל אופן, בשבועות האחרונים, אאוט אוף דה בלו, שוב הוא סימס לגבי עניין מאוד לא "אישי", הגבתי בנחמדות על העניין עצמו ובזה בערך הסתיימה ההתכתבות. לא יכולתי שלא לכעוס בתוכי על הקלות שבה הוא יוצר איתי קשר, בלי להרגיש שהוא "נשבר" (כי ככה אני הייתי מרגישה במקומו), ובלי ממש להבין למה לעזאזל הוא עושה את זה בכלל; ידידים אנחנו לא. אבל אמרתי לעצמי שהוא כזה, וזה לא באמת מפתיע, שהוא מסוגל לחלוק משהו שהוא רוצה באותו הרגע, כי הוא לא רואה שום סיבה ממשית למה לא לעשות את זה. ובמובן מסוים - זה מרתק אותי. אני לא שם, בראיית העולם, אבל... זה עוד אחד מהדברים שהיו יכולים מאוד לעצבן כשהיינו ביחד, אבל כשמביטים בהם בפרספקטיבה מעט יותר מפוכחת, מבינים שהאנטגוניזם שהם מעוררים הם בעיקר בגלל קבעונות שלנו, ולאו דווקא בגלל שהם כה שערורייתיים. ה"להמשיך הלאה" כלל גם יציאה עם בחורים אחרים, חלקם חכמים מאוד, חלקים חתיכים מאוד, חלקם מרגשים מאוד, אבל שומדבר בכלל לא התקרב. והדבר היחיד שדווקא היה מאוד.. קרוב זו לא המילה, אבל משהו שהיה יכול להיות נהדר באמת, עמוק, משמעותי, מלא רגש וכו' - ממנו לא הצלחתי להתרגש. כי היה חסר לי שם משהו, הייתה חסרה לי המבריקות של הלשעבר. השלווה בה הוא מתנהל, שמנוגדת ומשתלבת עם התזזיתיות המחשבתית והגופנית שלי, השלמות הזאת והביטחון העצמי, שלכל כך מעט אנשים יש. וגופנית גם. אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להתפשר על באמת שומדבר בכל הנוגע למראה חיצוני; סיפרתי גם בעבר, אבל אדגיש שוב, שהמשיכה הגופניות בינינו הייתה... הממ.. משוגעת. מהרגע הראשון זה כאילו שהחלקים שלנו (אם זה במבט, בחיבוק, בנשיקה ממושכת, בכירבול במיטה או בסקס סוער) התאימו בדיוק. וגם בתחום הזה.. הנתונים שלו נדירים. אז זה לא כ"כ פשוט, כשאני בחורה בררנית ונוקשה, שלא מסוגלת להתפשר לא על מראה, לא על תחומי עניין, לא על חריפות מחשבתית שצריכה להיות מסוג מאוד מסוים (לוגית-מתמטית, וכל השאר זה בונוס נהדר, אבל אני צריכה את הגבר שלי מדעי כמוני). יום לאחר שסיימתי עם מי שהיה יכול להיות החבר המושלם אבל לא הרגשתי שמאתגר אותי, התקשר הלשעבר. ואחרי שיחה של שלוש שעות אל תוך הלילה, במהלכה הוא אמר בקושי רב ומבעד לשתיקות ונשימות אינספור שהוא מתגעגע אליי ממש, וחושב עליי הרבה, הוא הצליח לשאול אם אני רוצה שננסה לחזור. התשובה הקצרה הייתה שגם אני חשבתי על זה, ותמיד סיימתי בשאלה "מה השתנה?". התשובה הארוכה עוד תגיע לאחר שניפגש ונדבר על דברים בקרוב מאוד. ובינתיים אני מוצאת את עצמי תוהה אם אני מכינה את עצמי לאכזבה. הרי היו כל כך הרבה דברים *מהותיים* שהיו תקולים שם, ואני לא יודעת אם הוא 1. מודע להם, 2. מעוניין לשנות אותם, 3. יכול לשנות אותם. וקצת קשה לי לבוא בגישה של רשימת דרישות כדי שנחזור, למרות שלא משנה באיזו קונסטלציה זה יתארגן, באילו מילים אבחר לנסח את עצמי ועם כמה מבטים עמוקים וקולות רכים - זה מה שזה הולך להיות. מוזר. ואני מרגישה שבהסתברות 0.98 זה הולך להסתיים שם, באיפה-שזה-לא-יהיה שנערוך את השיחה הזו, וקצת כואב לי מעכשיו על ה-0.02 האלו, שבטח קר ובודד להם.
בסופו של דבר, העובדה ששנינו מצאנו את עצמנו חושבים האחת על השניה באותן הנקודות, העובדה שאני יודעת שהוא ניסה להמשיך הלאה, לצאת, להכיר וכל מה שמשתמע מכך - ולא מצא, ובסוף הלילה נרדם איתי במחשבות שלו גורמת לי לחשוב דברים מטופשים וילדותיים, אבל היי, מותר קצת לפעמים; יש בינינו משהו נדיר. פשוט נדיר. עם כל האכזבה שהוא נמהל בה, אני עדיין לא יכולה להתכחש לעוררות מכל הסוגים שהוא גרם לה בכל איבר בגוף שלי. אז מה עושים אני לא שואלת, כי פשוט נפגשים ומדברים תוך כדי הנמכת ציפיות. איך מקבלים, אני כן שואלת. כי באיזשהו מקום אני מרגישה שגם אם המילים הנכונות ייאמרו, יהיה לי מאוד קשה להאמין שהפעם זה יהיה אחרת. זה הכי לא מבולבלת שהייתי כשאני בעצם יודעת בדיוק איפה אני עומדת.
אז הייתי פה לפני שלושה חודשים (וקצת), וחלקתי איתכם את הסיפור הזה: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=82&MessageId=154736775 מאז עברו ימים רבים, מעט מהם היו קשים, רובים היו "סטנדרטיים" וחלקם נהדרים. המשכתי הלאה, התחלתי בתקופה מרתקת ועמוסה בדברים חדשים להם חיכיתי ה-מון זמן, וקיוויתי שהעיסוקים האינטנסיביים האלו יצליחו להשכיח את מה שנשאר. מעיסוק רגשי זה הפך למעין שאריות אובססיה מנטלית, סתם איזו מחשבה וחצי שמתעוררת כשאני עושה דברים שעשינו ביחד או כשאני רואה משהו שאני יודעת שהיה מרגש אותו, ולא יכולה לחלוק אותו איתו. במשך התקופה הזו, הוא יצר איתי קשר, בדרכים מוזרות. הייתה שיחת טלפון, במהלכה הייתי מאוד קרה והסתיימה די מהר ומבלי שבעצם הבנתי מה הוא רצה (כנראה שמשהו שגרמתי לו להבין שהוא לא ייענה עליו בחיוב). היו לייקים שלא עשו לי טוב בפייסבוק, בעיקר בגלל שידעתי שהוא ראה בסטטוסים/תמונות את הדברים שאף אחד אחר לא היה רואה ומבין. ואז הגיעה המחיקה משם, שהייתה קשה אך הכרחית. עם הזמן השמדתי כל שריד ממנו, ועכשיו אני יכולה בלב שקט לומר שאין לי לא חפץ, לא אות ולא פיקסל שיזכירו לי אותו. בכל אופן, בשבועות האחרונים, אאוט אוף דה בלו, שוב הוא סימס לגבי עניין מאוד לא "אישי", הגבתי בנחמדות על העניין עצמו ובזה בערך הסתיימה ההתכתבות. לא יכולתי שלא לכעוס בתוכי על הקלות שבה הוא יוצר איתי קשר, בלי להרגיש שהוא "נשבר" (כי ככה אני הייתי מרגישה במקומו), ובלי ממש להבין למה לעזאזל הוא עושה את זה בכלל; ידידים אנחנו לא. אבל אמרתי לעצמי שהוא כזה, וזה לא באמת מפתיע, שהוא מסוגל לחלוק משהו שהוא רוצה באותו הרגע, כי הוא לא רואה שום סיבה ממשית למה לא לעשות את זה. ובמובן מסוים - זה מרתק אותי. אני לא שם, בראיית העולם, אבל... זה עוד אחד מהדברים שהיו יכולים מאוד לעצבן כשהיינו ביחד, אבל כשמביטים בהם בפרספקטיבה מעט יותר מפוכחת, מבינים שהאנטגוניזם שהם מעוררים הם בעיקר בגלל קבעונות שלנו, ולאו דווקא בגלל שהם כה שערורייתיים. ה"להמשיך הלאה" כלל גם יציאה עם בחורים אחרים, חלקם חכמים מאוד, חלקים חתיכים מאוד, חלקם מרגשים מאוד, אבל שומדבר בכלל לא התקרב. והדבר היחיד שדווקא היה מאוד.. קרוב זו לא המילה, אבל משהו שהיה יכול להיות נהדר באמת, עמוק, משמעותי, מלא רגש וכו' - ממנו לא הצלחתי להתרגש. כי היה חסר לי שם משהו, הייתה חסרה לי המבריקות של הלשעבר. השלווה בה הוא מתנהל, שמנוגדת ומשתלבת עם התזזיתיות המחשבתית והגופנית שלי, השלמות הזאת והביטחון העצמי, שלכל כך מעט אנשים יש. וגופנית גם. אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להתפשר על באמת שומדבר בכל הנוגע למראה חיצוני; סיפרתי גם בעבר, אבל אדגיש שוב, שהמשיכה הגופניות בינינו הייתה... הממ.. משוגעת. מהרגע הראשון זה כאילו שהחלקים שלנו (אם זה במבט, בחיבוק, בנשיקה ממושכת, בכירבול במיטה או בסקס סוער) התאימו בדיוק. וגם בתחום הזה.. הנתונים שלו נדירים. אז זה לא כ"כ פשוט, כשאני בחורה בררנית ונוקשה, שלא מסוגלת להתפשר לא על מראה, לא על תחומי עניין, לא על חריפות מחשבתית שצריכה להיות מסוג מאוד מסוים (לוגית-מתמטית, וכל השאר זה בונוס נהדר, אבל אני צריכה את הגבר שלי מדעי כמוני). יום לאחר שסיימתי עם מי שהיה יכול להיות החבר המושלם אבל לא הרגשתי שמאתגר אותי, התקשר הלשעבר. ואחרי שיחה של שלוש שעות אל תוך הלילה, במהלכה הוא אמר בקושי רב ומבעד לשתיקות ונשימות אינספור שהוא מתגעגע אליי ממש, וחושב עליי הרבה, הוא הצליח לשאול אם אני רוצה שננסה לחזור. התשובה הקצרה הייתה שגם אני חשבתי על זה, ותמיד סיימתי בשאלה "מה השתנה?". התשובה הארוכה עוד תגיע לאחר שניפגש ונדבר על דברים בקרוב מאוד. ובינתיים אני מוצאת את עצמי תוהה אם אני מכינה את עצמי לאכזבה. הרי היו כל כך הרבה דברים *מהותיים* שהיו תקולים שם, ואני לא יודעת אם הוא 1. מודע להם, 2. מעוניין לשנות אותם, 3. יכול לשנות אותם. וקצת קשה לי לבוא בגישה של רשימת דרישות כדי שנחזור, למרות שלא משנה באיזו קונסטלציה זה יתארגן, באילו מילים אבחר לנסח את עצמי ועם כמה מבטים עמוקים וקולות רכים - זה מה שזה הולך להיות. מוזר. ואני מרגישה שבהסתברות 0.98 זה הולך להסתיים שם, באיפה-שזה-לא-יהיה שנערוך את השיחה הזו, וקצת כואב לי מעכשיו על ה-0.02 האלו, שבטח קר ובודד להם.