שוב שישי בבוקר
הבית מצוחצח ומסודר. יוצא לסיבוב פיזור של הבוקר.
תוהה אולי הפעם, היא תיקח את היוזמה, ואור נרות וריח קטורת יקבלו את פניי כשאשוב.
בסוף הסיבוב, במכולת, מתקשר לשאול, כביכול, אם נזכרת בעוד משהו. אבל בעצם בשביל לתת לה התרעה על בואי.
פותח את הדלת עמוס שקיות.
שום דבר.
טורחת במטבח על אספקה להמשך השבוע.
מסיימת את עיסוקיה, מודיעה שנכנסת לעשות לה אמבט "ספא".
רואה בזה סימן מעודד, למרות שקיוויתי שהיום היוזמה תבוא ממנה!
עורך את השולחן לארוחת הבוקר הקבועה של שישי בבוקר, ומתחיל לפנטז על הבאות;
חומקים אל חדר השינה. סוגרים את הדלת למרות שכל הבית לרשותנו, אבל זה בשביל שהאור היחיד יהיה הבהוב הנרות. דשנים מארוחת-הבוקר-של-שישי-בבוקר, השיער שלה עדיין רטוב. מפשיט אותה לאט. מתכרבלת בפוך. מתפשט מהר ומצטרף. נצמד, מתחכך, מתנשקים.
מלקק את הצוואר, מלקק את השד בעיגולים הולכים וקטנים, עד ששיניי סוגרות על הפטמה. ממשיך ללקק את העמק בין שדיה. יורד למטה, לאורך השביל. טובל בשקע הטבור. ממשיך עוד למטה. טומן את פניי בסבך הערווה. קולט את החום שמוקרן משם. תערובת ניחוחות משכרת של סבון, קצף אמבט, קרם גוף ו-הארומה הזו, נישאת על גלי החום שבוקעים עמוק מתוכה – הניחוח שלה.
הלשון שלי מגששת בתוך הסבך. מדביק לה נשיקה רטובה חמה ואורכה. מנשק את החלק הפנימי של הירכיים, מסביב. שכוב בין רגליה. אני מרים את הטוסיק שלי באוויר. לא לגעת, לא להתחכך בשום-דבר שיביא את הסיפור ליידי גמר.
כשלא יכול יותר, מתרומם למעלה. בדיוק ברגע שבו הידיים שלה, שהידקו את ראשי אליה, אוחזות בלסתותיי, מושכות אותי, למעלה. לבוא אליה. לתוכה;
אנחנו אחרי ארוחת הבוקר. מתיישבת על המחשב, מתחילה לבדוק כל מני מבצעים ומכירות פה ושם. ואני בתירוצים שונים, מקרקר סביבה.
"אתה צריך את המחשב מותק?" - היא שואלת.
"לא יקירתי" – אני עונה, סמוק. "אני צריך אותך!".
"הממממ... אבל אתמול קיבלתי!"
הבית מצוחצח ומסודר. יוצא לסיבוב פיזור של הבוקר.
תוהה אולי הפעם, היא תיקח את היוזמה, ואור נרות וריח קטורת יקבלו את פניי כשאשוב.
בסוף הסיבוב, במכולת, מתקשר לשאול, כביכול, אם נזכרת בעוד משהו. אבל בעצם בשביל לתת לה התרעה על בואי.
פותח את הדלת עמוס שקיות.
שום דבר.
טורחת במטבח על אספקה להמשך השבוע.
מסיימת את עיסוקיה, מודיעה שנכנסת לעשות לה אמבט "ספא".
רואה בזה סימן מעודד, למרות שקיוויתי שהיום היוזמה תבוא ממנה!
עורך את השולחן לארוחת הבוקר הקבועה של שישי בבוקר, ומתחיל לפנטז על הבאות;
חומקים אל חדר השינה. סוגרים את הדלת למרות שכל הבית לרשותנו, אבל זה בשביל שהאור היחיד יהיה הבהוב הנרות. דשנים מארוחת-הבוקר-של-שישי-בבוקר, השיער שלה עדיין רטוב. מפשיט אותה לאט. מתכרבלת בפוך. מתפשט מהר ומצטרף. נצמד, מתחכך, מתנשקים.
מלקק את הצוואר, מלקק את השד בעיגולים הולכים וקטנים, עד ששיניי סוגרות על הפטמה. ממשיך ללקק את העמק בין שדיה. יורד למטה, לאורך השביל. טובל בשקע הטבור. ממשיך עוד למטה. טומן את פניי בסבך הערווה. קולט את החום שמוקרן משם. תערובת ניחוחות משכרת של סבון, קצף אמבט, קרם גוף ו-הארומה הזו, נישאת על גלי החום שבוקעים עמוק מתוכה – הניחוח שלה.
הלשון שלי מגששת בתוך הסבך. מדביק לה נשיקה רטובה חמה ואורכה. מנשק את החלק הפנימי של הירכיים, מסביב. שכוב בין רגליה. אני מרים את הטוסיק שלי באוויר. לא לגעת, לא להתחכך בשום-דבר שיביא את הסיפור ליידי גמר.
כשלא יכול יותר, מתרומם למעלה. בדיוק ברגע שבו הידיים שלה, שהידקו את ראשי אליה, אוחזות בלסתותיי, מושכות אותי, למעלה. לבוא אליה. לתוכה;
אנחנו אחרי ארוחת הבוקר. מתיישבת על המחשב, מתחילה לבדוק כל מני מבצעים ומכירות פה ושם. ואני בתירוצים שונים, מקרקר סביבה.
"אתה צריך את המחשב מותק?" - היא שואלת.
"לא יקירתי" – אני עונה, סמוק. "אני צריך אותך!".
"הממממ... אבל אתמול קיבלתי!"
