שוב נרדמנו?
- פותח הנושא סקיפי
- פורסם בתאריך
0Pandemonium0
New member
בהחלט נרדמתי על המשמר.
חשבתי שנוכל לעשות משהו לט"ו באב, אבל אני לא כל-כך חזק בתאריכים העבריים, ועקב מחסור בחברה, לא ידעתי שהוא חלף כבר.
חשבתי שנוכל לעשות משהו לט"ו באב, אבל אני לא כל-כך חזק בתאריכים העבריים, ועקב מחסור בחברה, לא ידעתי שהוא חלף כבר.
דמטר ופרספונה
דֵמֵטֵר, האלה המעניקה את היבולים והפירות, ילדה לזֶאוּס את פֶּרסֶפוֹנֵה. פעם יצאה הנערה הרכה אל האחו עם חברותיה, בנותיו של אוֹקיינוֹס, להשתעשע ולקטוף פרחי בר. היא אספה סיגלים, איריסים, כרכומים, ורדים ופרחי יקינטון, עד שראתה נרקיס גדול ונפלא. פרספונה לא חשדה שדודה הַדֵס אל השאול נתן בה את עינו, וגם לא העלתה על דעתה שזאוס אביה הוא שהצמיח את הנרקיס הזה כדי לסייע לאחיו. כשקטפה את הפרח נבקעה האדמה, ואל המתים יצא ממנה. הוא חטף את הנערה, ובמרכבת זהב רתומה לסוסים בני אלמוות הוביל אותה אל משכנו. פרספונה פרצה בבכי ושיוועה לאביה, אבל רק הֶקַטֵה, אלת הצמתים שלפיד בידה, שמעה ממערתה את בכיה וקריאותיה, ורק הֵליוֹס, שדבר לא נסתר מעיניו, ראה את מעשה החטיפה. כל עוד ראתה בדרכה הרים ושמים, ים וכוכבים, זעקה פרספונה בתקווה שאמה תשמע. ואכן, דמטר שמעה לבסוף את הקול הזועק וליבה נשבר. היא קרעה מראשה את השביס, ועטופה ברדיד שחור חשה לחפש את בתה. בידיה אחזה שני לפידים בוערים. תשעה ימים לא אכלה דמטר ממזון האלים ולא התרחצה, עד שביום העשירי פגשה את הקטה. אלת הצמתים סיפרה לה שאמנם שמעה את זעקותיה של פרספונה, אך לא זיהתה את החוטף. שתי האלות מיהרו אל הליוס, השמש, ומפיו נודעו להן פרטי המעשה. הליוס הפציר בדמטר שתחדל להתאבל, והזכיר לה שהדס הוא אחיה, אל נכבד הראוי לשמש חתן לבתה. אבל דמטר לא התרצתה. היא התמלאה בכעס על זאוס, פרשה מחברת האלים ושוטטה בקרב בני-האדם. בנדודיה הגיעה לאֶלֶאוּסיס, מצפון-מערב לאתונה, והתיישבה ליד הבאר בצילו של עץ זית ענף. שם מצאו אותה בנותיו של המלך קֶלֶאוֹס שיצאו לשאוב מים. הנערות חמלו על הזקנה הלבושה שחורים, הציעו לה את עזרתן, וביקשו שתספר מיהי ומנין באה. דמטר הציגה את עצמה כבת כרתים ששמה דוֹסוֹ, וסיפרה ששודדי-ים חטפו וכלאו אותה, עד שברחה מהם בשעה שעגנו כדי לסעוד. עוד אמרה שהיא מחפשת עבודה כמשרתת או כמטפלת בתינוק. קַלידיקֵה, היפה בבנותיו של קלאוס, סיפרה לנוכרייה שיש לה סיכוי לקבל בביתן מישרת אומנת שלצידה שכר נאה, כיוון שלא מכבר ילדה אמן מֶטאנֵיירָה בן זקונים. לאחר שמילאו את דלי המתכת הנוצץ שבידיהן במים מן הבאר, חזרו האחיות לביתן, סיפרו לאמן על המפגש, וזו שלחה אותן להזמין אליה את הזקנה. מטאניירה ישבה ליד העמוד הרם, התינוק בחיקה, בשעה שראתה את דמטר עומדת על המפתן, ראשה מתנשא עד לתקרה וזוהר אופף את גופה. המלכה החווירה, ואחוזת יראה הציעה את כיסאה לאורחת. אלא שדמטר לא שמה לב לכיסא, ורק השפילה בתוגה את עיניה ושתקה. למרבה המזל הצליחה שפחה פקחית ששמה יַמְבֵּה לשדל את האלה לשבת על כיסא אחר, שאותו ריפדה קודם לכן בפרוות כבש. האלה ישבה עגומה ושותקת, מכוסה ברדידה השחור, וסירבה לגעת במזון שהוגש לה. מטאניירה הציעה לה גביע יין, אך דמטר דחתה את הגביע, וביקשה שישרו עבורה קמח שעורים ועלי מֶנתה במים. זוהי המיֹשרה שלימים נקראה קיקֶאוֹן. את המישרה הזאת האלה שתתה, וכך ייסדה באֶלֶאוּסיס את פולחניה. דמטר הפכה לאומנתו של הילד דֵמוֹפוֹן, בנה של מטאניירה. היא רצתה לגדלו כבן-אלמוות, ולכן לא האכילה אותו מזון ולא השקתה אותו בחלב, אלא סכה את בשרו במזון האלים. בימים נשאה את העולל בחיקה והוא נשם את הבל פיה האלוהי, ואילו בלילות שמה אותו, כמו היה אוּד, בתוך האח הבוערת. הוריו השתאו למראה בנם, שגדל וצמח להפליא. אלא שערב אחד הציצה מטאניירה לחדר, ראתה את האומנת שמה את בנה בתוך האח, והתנפלה עליה בזעקות. בתגובה הוציאה דמטר את הילד מתוך האש, זרקה אותו ארצה בכעס, ואמרה: "הו בני-אדם נבערים מדעת ועיוורים לגורלם! הייתי פוטרת את בנך מזיקנה וממוות ומעניקה לו גדוּלה, אבל כעת נגזר עליו להיות כאחד האדם! אני האלה דמטר, המעניקה יבולים וחדווה לאנשים ולאלים. כעת יהיה עליכם לבנות לכבודי מקדש ומזבח. אלמד אתכם את פולחני, וכך תפייסו אותי." באומרה זאת השתנה מראה האלה: את זיקנתה היא סילקה, יופי נשפך עליה, מאריגי שׂמלתה נדף מֶתֶק ניחוח, למרחקים נוגה קרן מבשר האלמוות של האלה, שֹערה הזהוב צנח על כתפיה, עד שהבית הואר כאילו ברק עבר בו. מטאניירה ישבה אחוזת פלצות, והתינוק התייפח על הרצפה עד שאחיותיו הרגיעו אותו. למחרת כינס קֶלֶאוֹס את בני אלאוסיס, וציווה עליהם לבנות על הגבעה היכל מפואר. דמטר באה וישבה בו, אך עדיין ייסרו אותה געגועים לבתה דקת המותניים. מרוב צער היכתה את הארץ בבצורת, והאדמה לא הצמיחה את יבוליה. בני-האדם עמדו לגווע מרעב, והאלים לא זכו למנחות וזבחים. זאוס שלח את איריס לזמן אליו את דמטר. גם יתר האלים ירדו כדי לשדלה, אך היא הודיעה שלא תשוב לאולימפוס ולא תצמיח יבולים כל עוד לא תראה את בתה. ואז יצא הרמס בשליחוּת זאוס לשאול, כדי להעלות את פרספונה ממעמקי האדמה. הוא מצא את הַדֵס שוכב במיטתו לצד הנערה החטופה, שהתייסרה בגעגועים לאמה, דחתה את חיבוקיו של האל ותהתה איך תימלט. כאשר שמע מלך השאול שעליו לוותר על אשתו הוא לא התנגד, אלא נעתר בחיוך. "לכי אל אמך, פרספונה," אמר לה, "אבל חזרי אלי, כי אני בעלך, וכאן תמלכי על כל היצורים בעולם, כי כולם יורדים לכאן בתום חייהם. את תהיי מלכת השאול, האלים יכבדו אותך, וכל בני-האדם ייכנעו למשפטך וירצו אותך במנחות ובזבחים." פרספונה לא התחשבה בדבריו ושֹשֹה ללכת, אבל הדס הערים עליה, ונתן לה בסתר לטעום גרעין מתוק ועסיסי של רימון כדי שתחזור אליו ולא תשהה לעד בחברת אמה. וכך היה. כשירדה הנערה ממרכבתו של הרמס ונפלה בזרועות אמה, שאלה אותה דמטר: "בתי, האם אכלת דבר-מה כאשר שהית בשאול? אם דבר לא בא אל פיך, תוכלי לשבת תמיד לצידי בחברת אביך והאלים. אבל אם טעמת דבר-מה, תצטרכי לשוב אל מעמקי האדמה. בכל סתיו תרדי אל השאול הקודרת, ובאביב תעלי ותבלי עימי בחברת האלים." פרספונה תיארה באוזני אמה את החטיפה, וגם גילתה לה שהדס שם בפיה את גרעין הרימון. רק שמחת הפגישה הקלה על האם ובתה לקבל את הדין. בינתיים שלח אליהן זאוס את רֵיָה אמו, על-מנת שתזמין את דמטר בתה לשוב למשפחת האלים. לאחר שראתה בדרכה עד כמה הארץ שוממה, ביקשה ריה מדמטר שתשוב להעניק את מתנותיה. דמטר נעתרה לה, והארץ מייד הוריקה. השדות לבלבו והעצים עשו פרי. לאות חסד העניקו דמטר ופרספונה שיבולת לטְריפְּטוֹלֶמוֹס בן מלך אלאוסיס, ושלחו אותו במרכבה רתומה לנחשים ללמד את בני-האדם לגדל תבואה. ואילו לשועי אלאוסיס הנחילה האלה את פולחני המסתורין, האמורים להקנות למתקדשים בהם אושר וחיי נצח אחרי המוות.
דֵמֵטֵר, האלה המעניקה את היבולים והפירות, ילדה לזֶאוּס את פֶּרסֶפוֹנֵה. פעם יצאה הנערה הרכה אל האחו עם חברותיה, בנותיו של אוֹקיינוֹס, להשתעשע ולקטוף פרחי בר. היא אספה סיגלים, איריסים, כרכומים, ורדים ופרחי יקינטון, עד שראתה נרקיס גדול ונפלא. פרספונה לא חשדה שדודה הַדֵס אל השאול נתן בה את עינו, וגם לא העלתה על דעתה שזאוס אביה הוא שהצמיח את הנרקיס הזה כדי לסייע לאחיו. כשקטפה את הפרח נבקעה האדמה, ואל המתים יצא ממנה. הוא חטף את הנערה, ובמרכבת זהב רתומה לסוסים בני אלמוות הוביל אותה אל משכנו. פרספונה פרצה בבכי ושיוועה לאביה, אבל רק הֶקַטֵה, אלת הצמתים שלפיד בידה, שמעה ממערתה את בכיה וקריאותיה, ורק הֵליוֹס, שדבר לא נסתר מעיניו, ראה את מעשה החטיפה. כל עוד ראתה בדרכה הרים ושמים, ים וכוכבים, זעקה פרספונה בתקווה שאמה תשמע. ואכן, דמטר שמעה לבסוף את הקול הזועק וליבה נשבר. היא קרעה מראשה את השביס, ועטופה ברדיד שחור חשה לחפש את בתה. בידיה אחזה שני לפידים בוערים. תשעה ימים לא אכלה דמטר ממזון האלים ולא התרחצה, עד שביום העשירי פגשה את הקטה. אלת הצמתים סיפרה לה שאמנם שמעה את זעקותיה של פרספונה, אך לא זיהתה את החוטף. שתי האלות מיהרו אל הליוס, השמש, ומפיו נודעו להן פרטי המעשה. הליוס הפציר בדמטר שתחדל להתאבל, והזכיר לה שהדס הוא אחיה, אל נכבד הראוי לשמש חתן לבתה. אבל דמטר לא התרצתה. היא התמלאה בכעס על זאוס, פרשה מחברת האלים ושוטטה בקרב בני-האדם. בנדודיה הגיעה לאֶלֶאוּסיס, מצפון-מערב לאתונה, והתיישבה ליד הבאר בצילו של עץ זית ענף. שם מצאו אותה בנותיו של המלך קֶלֶאוֹס שיצאו לשאוב מים. הנערות חמלו על הזקנה הלבושה שחורים, הציעו לה את עזרתן, וביקשו שתספר מיהי ומנין באה. דמטר הציגה את עצמה כבת כרתים ששמה דוֹסוֹ, וסיפרה ששודדי-ים חטפו וכלאו אותה, עד שברחה מהם בשעה שעגנו כדי לסעוד. עוד אמרה שהיא מחפשת עבודה כמשרתת או כמטפלת בתינוק. קַלידיקֵה, היפה בבנותיו של קלאוס, סיפרה לנוכרייה שיש לה סיכוי לקבל בביתן מישרת אומנת שלצידה שכר נאה, כיוון שלא מכבר ילדה אמן מֶטאנֵיירָה בן זקונים. לאחר שמילאו את דלי המתכת הנוצץ שבידיהן במים מן הבאר, חזרו האחיות לביתן, סיפרו לאמן על המפגש, וזו שלחה אותן להזמין אליה את הזקנה. מטאניירה ישבה ליד העמוד הרם, התינוק בחיקה, בשעה שראתה את דמטר עומדת על המפתן, ראשה מתנשא עד לתקרה וזוהר אופף את גופה. המלכה החווירה, ואחוזת יראה הציעה את כיסאה לאורחת. אלא שדמטר לא שמה לב לכיסא, ורק השפילה בתוגה את עיניה ושתקה. למרבה המזל הצליחה שפחה פקחית ששמה יַמְבֵּה לשדל את האלה לשבת על כיסא אחר, שאותו ריפדה קודם לכן בפרוות כבש. האלה ישבה עגומה ושותקת, מכוסה ברדידה השחור, וסירבה לגעת במזון שהוגש לה. מטאניירה הציעה לה גביע יין, אך דמטר דחתה את הגביע, וביקשה שישרו עבורה קמח שעורים ועלי מֶנתה במים. זוהי המיֹשרה שלימים נקראה קיקֶאוֹן. את המישרה הזאת האלה שתתה, וכך ייסדה באֶלֶאוּסיס את פולחניה. דמטר הפכה לאומנתו של הילד דֵמוֹפוֹן, בנה של מטאניירה. היא רצתה לגדלו כבן-אלמוות, ולכן לא האכילה אותו מזון ולא השקתה אותו בחלב, אלא סכה את בשרו במזון האלים. בימים נשאה את העולל בחיקה והוא נשם את הבל פיה האלוהי, ואילו בלילות שמה אותו, כמו היה אוּד, בתוך האח הבוערת. הוריו השתאו למראה בנם, שגדל וצמח להפליא. אלא שערב אחד הציצה מטאניירה לחדר, ראתה את האומנת שמה את בנה בתוך האח, והתנפלה עליה בזעקות. בתגובה הוציאה דמטר את הילד מתוך האש, זרקה אותו ארצה בכעס, ואמרה: "הו בני-אדם נבערים מדעת ועיוורים לגורלם! הייתי פוטרת את בנך מזיקנה וממוות ומעניקה לו גדוּלה, אבל כעת נגזר עליו להיות כאחד האדם! אני האלה דמטר, המעניקה יבולים וחדווה לאנשים ולאלים. כעת יהיה עליכם לבנות לכבודי מקדש ומזבח. אלמד אתכם את פולחני, וכך תפייסו אותי." באומרה זאת השתנה מראה האלה: את זיקנתה היא סילקה, יופי נשפך עליה, מאריגי שׂמלתה נדף מֶתֶק ניחוח, למרחקים נוגה קרן מבשר האלמוות של האלה, שֹערה הזהוב צנח על כתפיה, עד שהבית הואר כאילו ברק עבר בו. מטאניירה ישבה אחוזת פלצות, והתינוק התייפח על הרצפה עד שאחיותיו הרגיעו אותו. למחרת כינס קֶלֶאוֹס את בני אלאוסיס, וציווה עליהם לבנות על הגבעה היכל מפואר. דמטר באה וישבה בו, אך עדיין ייסרו אותה געגועים לבתה דקת המותניים. מרוב צער היכתה את הארץ בבצורת, והאדמה לא הצמיחה את יבוליה. בני-האדם עמדו לגווע מרעב, והאלים לא זכו למנחות וזבחים. זאוס שלח את איריס לזמן אליו את דמטר. גם יתר האלים ירדו כדי לשדלה, אך היא הודיעה שלא תשוב לאולימפוס ולא תצמיח יבולים כל עוד לא תראה את בתה. ואז יצא הרמס בשליחוּת זאוס לשאול, כדי להעלות את פרספונה ממעמקי האדמה. הוא מצא את הַדֵס שוכב במיטתו לצד הנערה החטופה, שהתייסרה בגעגועים לאמה, דחתה את חיבוקיו של האל ותהתה איך תימלט. כאשר שמע מלך השאול שעליו לוותר על אשתו הוא לא התנגד, אלא נעתר בחיוך. "לכי אל אמך, פרספונה," אמר לה, "אבל חזרי אלי, כי אני בעלך, וכאן תמלכי על כל היצורים בעולם, כי כולם יורדים לכאן בתום חייהם. את תהיי מלכת השאול, האלים יכבדו אותך, וכל בני-האדם ייכנעו למשפטך וירצו אותך במנחות ובזבחים." פרספונה לא התחשבה בדבריו ושֹשֹה ללכת, אבל הדס הערים עליה, ונתן לה בסתר לטעום גרעין מתוק ועסיסי של רימון כדי שתחזור אליו ולא תשהה לעד בחברת אמה. וכך היה. כשירדה הנערה ממרכבתו של הרמס ונפלה בזרועות אמה, שאלה אותה דמטר: "בתי, האם אכלת דבר-מה כאשר שהית בשאול? אם דבר לא בא אל פיך, תוכלי לשבת תמיד לצידי בחברת אביך והאלים. אבל אם טעמת דבר-מה, תצטרכי לשוב אל מעמקי האדמה. בכל סתיו תרדי אל השאול הקודרת, ובאביב תעלי ותבלי עימי בחברת האלים." פרספונה תיארה באוזני אמה את החטיפה, וגם גילתה לה שהדס שם בפיה את גרעין הרימון. רק שמחת הפגישה הקלה על האם ובתה לקבל את הדין. בינתיים שלח אליהן זאוס את רֵיָה אמו, על-מנת שתזמין את דמטר בתה לשוב למשפחת האלים. לאחר שראתה בדרכה עד כמה הארץ שוממה, ביקשה ריה מדמטר שתשוב להעניק את מתנותיה. דמטר נעתרה לה, והארץ מייד הוריקה. השדות לבלבו והעצים עשו פרי. לאות חסד העניקו דמטר ופרספונה שיבולת לטְריפְּטוֹלֶמוֹס בן מלך אלאוסיס, ושלחו אותו במרכבה רתומה לנחשים ללמד את בני-האדם לגדל תבואה. ואילו לשועי אלאוסיס הנחילה האלה את פולחני המסתורין, האמורים להקנות למתקדשים בהם אושר וחיי נצח אחרי המוות.
אדוניס
סְמירנָה בת המלך תֵיאַס הכעיסה את אַפרוֹדיטָה, וכדי להענישה עוררה האלה בליבה תשוקה מטורפת לאביה. בעזרת האומנת ובחסות החשיכה היא התגנבה בלילות למיטתו, עד שבלילה השנים-עשר גילה המלך שהוא מתעלס עם בתו, שלף בזעם נורא את חרבו ורדף אחריה. כשעמד להשיגה, התפללה סמירנה לאלים שיעלימו אותה מעיניו, והם חסו עליה והפכו אותה לעץ שנקרא סמירנה, כלומר: מוֹר. כעבור תשעה חדשים נבקע העץ, ומתוכו נולד אַדוֹניס. אפרודיטה שהבחינה ביופיו הצפינה אותו בתיבה והפקידה אותו בידיה של פֶּרסֶפוֹנֵה. זו נקשרה אליו במרוצת הזמן, וסירבה להחזירו. במחלוקת בין שתי האלות שימש זֶאוּס כבורר. הוא חילק את השנה לשלוש עונות וקבע שבאחת ישהה אדוניס עם פרספונה בשאול, בשנייה יחיה עם אפרודיטה, ובשלישית יתבודד. אבל אדוניס דבק באפרודיטה, ובחר לבלות איתה גם בתקופה שבה נגזר עליו להתבודד. אושרו היה קצר. אַרטֶמיס נטרה איבה לאפרודיטה על שגרמה למות חביבהּ היפּוֹליטוֹס, ויום אחד, כשאדוניס יצא לצוד, שילחה בו חזיר-בר שפצע אותו בניביו. אפרודיטה נזעקה למקום ומצאה את אדוניס מוטל גווע בעשב. מטיפות דמו צמח הפרח שנקרא כלנית.
סְמירנָה בת המלך תֵיאַס הכעיסה את אַפרוֹדיטָה, וכדי להענישה עוררה האלה בליבה תשוקה מטורפת לאביה. בעזרת האומנת ובחסות החשיכה היא התגנבה בלילות למיטתו, עד שבלילה השנים-עשר גילה המלך שהוא מתעלס עם בתו, שלף בזעם נורא את חרבו ורדף אחריה. כשעמד להשיגה, התפללה סמירנה לאלים שיעלימו אותה מעיניו, והם חסו עליה והפכו אותה לעץ שנקרא סמירנה, כלומר: מוֹר. כעבור תשעה חדשים נבקע העץ, ומתוכו נולד אַדוֹניס. אפרודיטה שהבחינה ביופיו הצפינה אותו בתיבה והפקידה אותו בידיה של פֶּרסֶפוֹנֵה. זו נקשרה אליו במרוצת הזמן, וסירבה להחזירו. במחלוקת בין שתי האלות שימש זֶאוּס כבורר. הוא חילק את השנה לשלוש עונות וקבע שבאחת ישהה אדוניס עם פרספונה בשאול, בשנייה יחיה עם אפרודיטה, ובשלישית יתבודד. אבל אדוניס דבק באפרודיטה, ובחר לבלות איתה גם בתקופה שבה נגזר עליו להתבודד. אושרו היה קצר. אַרטֶמיס נטרה איבה לאפרודיטה על שגרמה למות חביבהּ היפּוֹליטוֹס, ויום אחד, כשאדוניס יצא לצוד, שילחה בו חזיר-בר שפצע אותו בניביו. אפרודיטה נזעקה למקום ומצאה את אדוניס מוטל גווע בעשב. מטיפות דמו צמח הפרח שנקרא כלנית.
Mirrorshades
New member
היה לי חתיכת שבוע פרוע!!!../images/Emo98.gif
ארחיב בפרטים באיי-סי-קיו...
בכל מקרה, עכשיו סוף סוף הגיע הסופ"ש ויהיה לי די זמן לכתוב כאן בפורום. אענה לשני השרשורים שלך מחר(או יותר נכון היום - אבל בצהרים). לילה טוב!
ארחיב בפרטים באיי-סי-קיו...
תמוז
מסיבה בלתי ידועה מחליטה יום אחד איננה לרדת לשאול. החוק השמימי קובע כי אלי השאול והשמים חייבים להישאר במקומותיהם, ואסור להם להיכנס לממלכתו של השני. איננה מספרת למשרתת שלה אודות הסיכון שהיא מתכוונת לקחת, ומצווה על העוזר שלה נינשובור כי יפנה לשלושה אלים לבקש את עזרתם, במידה ולא תחזור. בעולם התחתון איננה עוברת דרך שבעה שערים, בכל אחד מהם היא מסירה פריט אחד מסמלי כוחה, לבוש או תכשיט בהם טמונים כוחותיה. לבסוף היא נשארת ערומה ומשוללת כוחות, ומתייצבת מול אחותה ארשכיגל, אלת העולם התחתון. איננה מנסה לגזול מאחותה את כס המלכות אבל נכשלת. היא נידונה למוות, וגופתה נתלית על מסמר הקבוע לקיר. לאחר שעובר זמן רב, מבין עוזרה של איננה כי אירע אסון, וניגש אל האל החכם אנכי. אנכי יוצר שני יצורים מוזרים מתוך הלכלוך שמתחת לציפורניו, מעין בריות שמצויות בין האדם לאלים. לאותם יצורים נותן אנכי את צמח החיים ומימי החיים, ושולח אותם אל השאול. השניים מוצאים את גופתה של איננה ומחזירים אותה לחיים, אך ארשכיגל מפילה עליה הוראה: איננה מורשית לצאת מהשאול רק בתנאי שתשאיר אחריה תחליף לעצמה. איננה מסכימה, ויוצאת מהשאול כשהיא מלווה בשדים נוראיים, גם הם יצורים שבין האדם לאלים. איננה מטילה על בעלה דומוזי (תמוז) להיות מחליפה, והוא נידון לשהות חצי שנה בעולם התחתון, כשאחותו גשתיננה (אלת הגפנים) שוהה שם במחצית האחרת. דומוזי (תמוז בבבלית ועברית) הוא אל הצמחייה ועבודת האדמה. תמוז, כאמור בסיפור "ירידת איננה לשאול", נשאר במצב בו הוא כלוא בשאול חצי שנה. תקופה זו היא הקיץ הלוהט, שמביא לכמישת הצומח והעלמות הירוקת. קינות שונות נכתבו אודות מותו השנתי של דומוזי, וטקסים סימלו את כליאתו בעולם התחתון ואת תקופת שחרורו. כוחו של דומוזי היה חלש יחסית לרוב שאר האלים, אך בני האדם הראו כלפיו כבוד גדול ודאגה גדולה, כל שנה מחדש נעצבים כשהוא נכלא וחוגגים כשהוא חוזר. בגרסאות מאוחרות דומוזי איננו נכלא בשאול אלא מת ממש, וחוזר לחיים בסוף הקיץ – ממש כמו הצומח.
מסיבה בלתי ידועה מחליטה יום אחד איננה לרדת לשאול. החוק השמימי קובע כי אלי השאול והשמים חייבים להישאר במקומותיהם, ואסור להם להיכנס לממלכתו של השני. איננה מספרת למשרתת שלה אודות הסיכון שהיא מתכוונת לקחת, ומצווה על העוזר שלה נינשובור כי יפנה לשלושה אלים לבקש את עזרתם, במידה ולא תחזור. בעולם התחתון איננה עוברת דרך שבעה שערים, בכל אחד מהם היא מסירה פריט אחד מסמלי כוחה, לבוש או תכשיט בהם טמונים כוחותיה. לבסוף היא נשארת ערומה ומשוללת כוחות, ומתייצבת מול אחותה ארשכיגל, אלת העולם התחתון. איננה מנסה לגזול מאחותה את כס המלכות אבל נכשלת. היא נידונה למוות, וגופתה נתלית על מסמר הקבוע לקיר. לאחר שעובר זמן רב, מבין עוזרה של איננה כי אירע אסון, וניגש אל האל החכם אנכי. אנכי יוצר שני יצורים מוזרים מתוך הלכלוך שמתחת לציפורניו, מעין בריות שמצויות בין האדם לאלים. לאותם יצורים נותן אנכי את צמח החיים ומימי החיים, ושולח אותם אל השאול. השניים מוצאים את גופתה של איננה ומחזירים אותה לחיים, אך ארשכיגל מפילה עליה הוראה: איננה מורשית לצאת מהשאול רק בתנאי שתשאיר אחריה תחליף לעצמה. איננה מסכימה, ויוצאת מהשאול כשהיא מלווה בשדים נוראיים, גם הם יצורים שבין האדם לאלים. איננה מטילה על בעלה דומוזי (תמוז) להיות מחליפה, והוא נידון לשהות חצי שנה בעולם התחתון, כשאחותו גשתיננה (אלת הגפנים) שוהה שם במחצית האחרת. דומוזי (תמוז בבבלית ועברית) הוא אל הצמחייה ועבודת האדמה. תמוז, כאמור בסיפור "ירידת איננה לשאול", נשאר במצב בו הוא כלוא בשאול חצי שנה. תקופה זו היא הקיץ הלוהט, שמביא לכמישת הצומח והעלמות הירוקת. קינות שונות נכתבו אודות מותו השנתי של דומוזי, וטקסים סימלו את כליאתו בעולם התחתון ואת תקופת שחרורו. כוחו של דומוזי היה חלש יחסית לרוב שאר האלים, אך בני האדם הראו כלפיו כבוד גדול ודאגה גדולה, כל שנה מחדש נעצבים כשהוא נכלא וחוגגים כשהוא חוזר. בגרסאות מאוחרות דומוזי איננו נכלא בשאול אלא מת ממש, וחוזר לחיים בסוף הקיץ – ממש כמו הצומח.
כוכב ה שחר
New member
דומה גם לסיפור הבעל וענת.
0Pandemonium0
New member
מוזר.
בסיפור הזה, אל עבודת האדמה יורד לשאול בקיץ דווקא, ואז הכל מתאבלים עליו, ואילו בסיפור היווני על דמטר ובתה, כולם מתאבלים כשמגיע החורף. זה בדיוק הפוך.
בסיפור הזה, אל עבודת האדמה יורד לשאול בקיץ דווקא, ואז הכל מתאבלים עליו, ואילו בסיפור היווני על דמטר ובתה, כולם מתאבלים כשמגיע החורף. זה בדיוק הפוך.
כוכב ה שחר
New member
זה לא כל כך מוזר
במזרח התיכון, העונה השחונה, שבא לא צומח כלום והכל כמעט מת היא הקיץ, במיוחד בחודשי תמוז ואב, בעוד שסיפורי יוון, שכיום יש בה אקלים דומה יותר לשלנו, ייתכן והיה שונה טיפה בעבר - וגם הסיפור יכול להיות שמגיע מאזורים טיפה צפוניים יותר של יוון שבהם האקלים הוא יותר אירופאי.
במזרח התיכון, העונה השחונה, שבא לא צומח כלום והכל כמעט מת היא הקיץ, במיוחד בחודשי תמוז ואב, בעוד שסיפורי יוון, שכיום יש בה אקלים דומה יותר לשלנו, ייתכן והיה שונה טיפה בעבר - וגם הסיפור יכול להיות שמגיע מאזורים טיפה צפוניים יותר של יוון שבהם האקלים הוא יותר אירופאי.
כוכב ה שחר
New member
והכוונה היא
שהחורף שם הוא (או היה) התקופה הקשה, בה הכל מכוסה שלג.
שהחורף שם הוא (או היה) התקופה הקשה, בה הכל מכוסה שלג.
0Pandemonium0
New member
צודק, אבל בכל-זאת, זה בדיוק ההפך...
Mirrorshades
New member
לאיננה הייתה סיבה להיכנס לממלכתה של
אחותה. היא רצתה להפסיק את המוות ולהשתלט על השאול.
אחותה. היא רצתה להפסיק את המוות ולהשתלט על השאול.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.