the lowkey
New member
אני מרגיש מדוכא היום אז תדעו שזה מדכא
כבר התחלתי בתגובה והמשכתי לבלוג ,אבל זה כמו המשך אז זה גם כאן. מדהים לגלות שהאינטרפייס של תפוז נשאר עצוב כמו שהוא ,לקח לי כרגיל יותר מדי זמן לגלות איך להגיע למסך כתיבת הבלוג. אבל אני אסיר תודה לקיום הדף הזה ,שכרגיל כשאני מרגיש מדוכא וחלש באופן יוצא דופן ,ומתחשק לי לזעוק חזק לשמיים שנמעס לי מהחיים ואני זקוק לעזרה ,הדף הזה נמצא כאן. גם אם אף אחד לא יקרא אותו בחודש הקרוב ,ואלו שקראו אותי בעבר יגלו אותו רק בעוד מס לא מוגבל של ימים ,אני בהרגשה שלי לפחות מרגיש שאני צועק ,שזה המינימום של המינימום שאפשר לבקש כשניכנסים לתחושה של דיכאון ,והמקסימום עבורי שהעולם מספק לי. אין לי לאן לפנות ,אין מי שיבין. ובהפרעת אישיות גבולית ,גם אם מישהו חושב שהוא מסוגל להבין מבחוץ ,אין ממש דרך לגעת אולי פיזית אבל לא נפשית. תחושת הדיכאון עד שהיא פוחתת היא סוג של גזרת גורל. עכשיו מרגישים רע מאוד ,ועכשיו רוצים למות. עכשיו אין כח לחיות יותר ומייחלים לסוף קל ונטול כאב. וזה מה שאני מרגיש בשתי מילים פחות או יותר. אני מרגיש חלש ורפוי וחסר חשק. איך אפשר להגדיר את המילה מדוכא? זה לא משהו מוחשי זה מושג ארטילאי מאהבה. כמה שאני לא מנסה לתאר את זה ,זה לא מצליח לפרט את תחושת הדיכוי שאני חש כרגע ,תחושה שבאופן חד משמעי וזמני גורמת לי למעוס בחיים ,כי כרגע הם מאוד לא נעימים. זה לא המצב בחיים ,הסטטוס. אולי זאת בדידות ,אבל גם אם הייתי מוקף הייתי מסכן ,כי איש לא היה מבין למה אני מרגיש רע. היו מנסים לומר לי צא מזה ,ואולי הייתי מצליח אבל גם אולי לא. אם לא הייתי מצליח הייתי נאלץ כמובן ,ובידיעה שלא יבינו אותי מראש הייתי לובש מסכה של הכל בסדר עסקים כרגיל. כדי לחסוך מכולם את הטירחה וממני את היחס המשפיל. ואם נזרום אם המצב ההיפוטתי ,אז חוסר ההבנה שזה לא בידי והיחס המשפיל וההאשמה שאני לא אחראי לרגשות שלי בכל מיני משפטים ריקים כמו קח את עצמך בידיים ,או תפסיק לרחם על עצמך ,היו גורמים לי שוב לשים מסכה.
התחלתי לעבוד בכאילו עבודה ,ואני בתחושה חזקה שאני לא בסדר ,שאני טועה כל הזמן ,שאני לא בסדר זאת ההגדרה שהכי מתאימה לזה. וזאת כמו אבן גדולה שאני סוחב ששום דבר לא בסדר. תחושת מרדף כזאת. תחושה שרודפת אותי ולא קרה כלום ,להפך אני עושה את כל מה שמוטל עלי בצורה הטובה ביותר. אבל התחושה לא מוותרת ,אני מרגיש שפגעתי והרסתי ,שאני לא בסדר ,שזה עניין של זמן וצרות ידביקו אותי ומכאן חרדת המרדף. אין לי כח לזה ואין לי כח לעצמי. קיבלתי מילה שאפילו לא הייתה ביקורת אלא תיקון קטן שבוע שעבר ,וזה שרד איתי עד לאמצע השבוע הזה. מחשבה טורדנית שלא הצלחתי להשתחרר איתה ,למרות שברור לי שזה טיבעי לקבל הסברים ,ואני שואל בעצמי שאלות בלי סוף. אבל פה טעיתי ,ולא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שאני כישלון ושאני כל הזמן טועה. זה רבץ עלי כמו אלבטרוס בהעדר הגדה הגיונית יותר.
אבל כל זה לא קשור ללא קשר או שאם קשר כהצטברות ,אני מרגיש מדוכא באופן חסר פרופורציות ולעת עתה אין לי מה לעשות בנוגע לזה מלבד לשרוד או לא לשרוד את זה. כשהדרך הכי מוצלחת לשרוד את זה זה הסטת הדעת. אני לגמרי לבד ,ועייף וחלש וגם מפתח מחלה ככה שאני מנסה להוציא משהו מזה כאן אבל ממש להסית את הדעת אין לי איך. לא בא לי אף סרט כי הכל מרגיש חסר טעם. אין כוחות להכנס ולשקוע לכמה זמן באיזה משחק. או לנבור ברשת. ואין לי ממש שום אופציה אחרת בעצם ,מה שגורם לי לחוש ממש מודאג מסוף השבוע שמתקרב. אחת לתקופה תחושה כזאת נופלת עלי לאחרונה לאיזה ערב או שניים. ותמיד זה מרגיש חריף יותר מבעבר למרות שזה בדיוק אותו דבר ,פשוט שאף פעם לא באמת מתרגלים לזה.
זהו אין לי יותר מה לומר. אחרי שאמרתי את מה שאמרתי עד כאן ,אני מרגיש מין וואקום כזה בלב. לא נוצרות מחשבות חדשות, ריקנות אין סופית של התודעה.
כבר התחלתי בתגובה והמשכתי לבלוג ,אבל זה כמו המשך אז זה גם כאן. מדהים לגלות שהאינטרפייס של תפוז נשאר עצוב כמו שהוא ,לקח לי כרגיל יותר מדי זמן לגלות איך להגיע למסך כתיבת הבלוג. אבל אני אסיר תודה לקיום הדף הזה ,שכרגיל כשאני מרגיש מדוכא וחלש באופן יוצא דופן ,ומתחשק לי לזעוק חזק לשמיים שנמעס לי מהחיים ואני זקוק לעזרה ,הדף הזה נמצא כאן. גם אם אף אחד לא יקרא אותו בחודש הקרוב ,ואלו שקראו אותי בעבר יגלו אותו רק בעוד מס לא מוגבל של ימים ,אני בהרגשה שלי לפחות מרגיש שאני צועק ,שזה המינימום של המינימום שאפשר לבקש כשניכנסים לתחושה של דיכאון ,והמקסימום עבורי שהעולם מספק לי. אין לי לאן לפנות ,אין מי שיבין. ובהפרעת אישיות גבולית ,גם אם מישהו חושב שהוא מסוגל להבין מבחוץ ,אין ממש דרך לגעת אולי פיזית אבל לא נפשית. תחושת הדיכאון עד שהיא פוחתת היא סוג של גזרת גורל. עכשיו מרגישים רע מאוד ,ועכשיו רוצים למות. עכשיו אין כח לחיות יותר ומייחלים לסוף קל ונטול כאב. וזה מה שאני מרגיש בשתי מילים פחות או יותר. אני מרגיש חלש ורפוי וחסר חשק. איך אפשר להגדיר את המילה מדוכא? זה לא משהו מוחשי זה מושג ארטילאי מאהבה. כמה שאני לא מנסה לתאר את זה ,זה לא מצליח לפרט את תחושת הדיכוי שאני חש כרגע ,תחושה שבאופן חד משמעי וזמני גורמת לי למעוס בחיים ,כי כרגע הם מאוד לא נעימים. זה לא המצב בחיים ,הסטטוס. אולי זאת בדידות ,אבל גם אם הייתי מוקף הייתי מסכן ,כי איש לא היה מבין למה אני מרגיש רע. היו מנסים לומר לי צא מזה ,ואולי הייתי מצליח אבל גם אולי לא. אם לא הייתי מצליח הייתי נאלץ כמובן ,ובידיעה שלא יבינו אותי מראש הייתי לובש מסכה של הכל בסדר עסקים כרגיל. כדי לחסוך מכולם את הטירחה וממני את היחס המשפיל. ואם נזרום אם המצב ההיפוטתי ,אז חוסר ההבנה שזה לא בידי והיחס המשפיל וההאשמה שאני לא אחראי לרגשות שלי בכל מיני משפטים ריקים כמו קח את עצמך בידיים ,או תפסיק לרחם על עצמך ,היו גורמים לי שוב לשים מסכה.
התחלתי לעבוד בכאילו עבודה ,ואני בתחושה חזקה שאני לא בסדר ,שאני טועה כל הזמן ,שאני לא בסדר זאת ההגדרה שהכי מתאימה לזה. וזאת כמו אבן גדולה שאני סוחב ששום דבר לא בסדר. תחושת מרדף כזאת. תחושה שרודפת אותי ולא קרה כלום ,להפך אני עושה את כל מה שמוטל עלי בצורה הטובה ביותר. אבל התחושה לא מוותרת ,אני מרגיש שפגעתי והרסתי ,שאני לא בסדר ,שזה עניין של זמן וצרות ידביקו אותי ומכאן חרדת המרדף. אין לי כח לזה ואין לי כח לעצמי. קיבלתי מילה שאפילו לא הייתה ביקורת אלא תיקון קטן שבוע שעבר ,וזה שרד איתי עד לאמצע השבוע הזה. מחשבה טורדנית שלא הצלחתי להשתחרר איתה ,למרות שברור לי שזה טיבעי לקבל הסברים ,ואני שואל בעצמי שאלות בלי סוף. אבל פה טעיתי ,ולא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שאני כישלון ושאני כל הזמן טועה. זה רבץ עלי כמו אלבטרוס בהעדר הגדה הגיונית יותר.
אבל כל זה לא קשור ללא קשר או שאם קשר כהצטברות ,אני מרגיש מדוכא באופן חסר פרופורציות ולעת עתה אין לי מה לעשות בנוגע לזה מלבד לשרוד או לא לשרוד את זה. כשהדרך הכי מוצלחת לשרוד את זה זה הסטת הדעת. אני לגמרי לבד ,ועייף וחלש וגם מפתח מחלה ככה שאני מנסה להוציא משהו מזה כאן אבל ממש להסית את הדעת אין לי איך. לא בא לי אף סרט כי הכל מרגיש חסר טעם. אין כוחות להכנס ולשקוע לכמה זמן באיזה משחק. או לנבור ברשת. ואין לי ממש שום אופציה אחרת בעצם ,מה שגורם לי לחוש ממש מודאג מסוף השבוע שמתקרב. אחת לתקופה תחושה כזאת נופלת עלי לאחרונה לאיזה ערב או שניים. ותמיד זה מרגיש חריף יותר מבעבר למרות שזה בדיוק אותו דבר ,פשוט שאף פעם לא באמת מתרגלים לזה.
זהו אין לי יותר מה לומר. אחרי שאמרתי את מה שאמרתי עד כאן ,אני מרגיש מין וואקום כזה בלב. לא נוצרות מחשבות חדשות, ריקנות אין סופית של התודעה.
