שוב מבקשת טיפים

[batshel]

שוב מבקשת טיפים

הנושא הפעם "מרד": לא רוצה ללכת עם ההליכון למרות שיש הוראה מפורשת מרופאים ופיזיוטרפיסטים בגלל נפילות. נפל כבר כמה פעמים. סוג הדמנציה שלו באה מההתחלה עם קשיים בהליכה. אמרנו לו שזה חובר אחריות, לא רק כלפי עצמו אלא כלפינו. אמרנו שאישפוז במצב היום של בתי החולים, הוא אסון. אמרנו לו שהביטוח לא יכסה נפילה הפעם ולא יהיה כיסוי לטיפולים. זה לא מעניין אותו. לא רוצה סביבו מטפלים בכלל. חושב שהוא בסדר גמור. הוא צריך השגחה בגלל אפילפסיה ודמנציה, להזכירכם. אמא לא מסוגלת להישאר איתו לבד, ובצדק. לא פיזית, לא רגשית ולא נפשית. היא בעצמה לא בריאה גם. אנחנו מנסים "למכור" לו כל הזמן שזה בשביל אמא, אז הוא מתחיל לכעוס עליה... אשמח לעצתכם תודה

 

[ענתי44]

מרד

נפל בגורלינו להיות הורים להורינו. אבל הורות מיוחדת בבת אחת "ילד" שהוא קצת חסר ישע כתינוק ( בעיקר בשלבי הסיעוד ) קצת בן 3 שרוצה הכל "לבדיתי" ובלי עזרה וקצת גיל טיפשאלצהיימר שמורד ומתנגד. אין טעם לומר לו שזה חוסר אחריות או שהביטוח לא ישלם. זה לא מגיע אליו. הוא מסרב ולכן צריך להתעקש איתו באסרטיביות כמו שנתעקש עם ילד קטן שרוצה ללכת לבד בכביש. בקשר להליכון יש מצב שהוא לא זוכר איך משתמשים בזה. כשאמא עברה אירוע מוחי בשיקום ניסו ללמד אותה להשתמש עם הליכון. החליפו שלושה סוגים אבל אמא לא הסתדרה, למרות שרצתה לשמח אותי וללכת עם הליכון היא לא זכרה והיה מצב שהיא הלכה עם הליכון בצורה מסכנת אותה עד שהורידו את ההליכון ואו שהיא הלכה כשאחד מאיתנו החזיק בה או כסא גלגלים. בקשר להתמרדות שלו נגד מטפלת אל תתרגשו, ולמרות צעקותיו, ניסיונות לפטר אותה ולגרשה או לכעוס על אמא, פשוט תציבו לו עובדה. בסופו של דבר הוא יתרגל לזה שיש לו עזרה צמודה.

 

[רגינה9]

"הורים להורינו"

המונח הזה לצערנו כל-כך נכון ומכאן בדומה לגידול ילדינו, אנחנו "ההורים" צריכים להחליט על מה חשוב להתעקש ועל מה לוותר. לדעתי אחד הדברים החשובים לחולה אלצהיימר ולמשפחתו הוא לנסות ולשמור על מצב רגוע (עד כמה שאפשר). זה אומר כדורים מתאימים, או תשובות שהן בעצם "שקרים לבנים" וגם להחליט על מה מתעקשים ועל מה מוותרים. מה לעשות וחולי אלצהיימר הם מצד אחד עקשנים מאוד ומצד שני לא ניתן כמעט לשכנע אותם בהיגיון היום-יומי. לכן לשאלותיך, הייתי בודקת את נושא ההליכון, כי לאור הנפילות הרבות שתארת, אולי כדאי לחשוב על כסא גלגלים. במקביל הייתי כן מתעקשת בנושא המטפלת. הכל בהתאם למצבו ולא פחות דאגה לאמך שמאוד קשה לה.

 

[batshel]

רגינה וענתי, תודה. חזרתי מההורים עכשיו...

השיחה התנהלה בשקט בזעם עצור, מצידו. שום טיעון לא התקבל, גם לא מניפולציות רגשיות. היה במלא יכולותיו לנהל ויכוח על עצמאותו ואיך הוא רוצה לחיות את החיים. כל תפיסת המציאות הרי שגויה, מבחינתו הוא בסדר גמור. לא יודע על נפילות ("אה...", אמר, "אולי פעם אחת"), לא מעניין אותו התקפים אפילפטיים ובילבול, לא חושב שזו סיבה מספקת להעסיק משהוא 24 שעות בבית.לא מעניין אותו איך אמא מרגישה. ואמר בפירוש שאם המשמעות מעכשיו זה לחיות תמיד עם עזרה בבית, אז מעדיף למות ואיים להתאבד, הוא יודע איך לעשות את זה. אני לא נלחצת מהאיומים, אבל זה מראה לי את דרגת הנחישות. הוא בעצמו אמר שיילך ויגיד לשומר של אחה"צ שלא יבוא יותר. בנתיים מוכן להמשיך עם השמירה בלילה. (הוא חייב השגחה.הוא מסוגל לקום בלילה מבולבל, לעשות שטויות במקרה הטוב או ליפול) לגבי ההליכון, הוא משתמש בו כמו שהראו לו. הוא פשוט לא מוכן, מרגיש שזו השפלה. אמרתי שבלי הליכון לא יוצאת איתו מהבית. והוא אמר: "אז לא" (נהגנו לצאת בשבת לבית קפה, והוא לא מוכן גם שיתמכו בו) אני חושבת שאין לי הרבה מה לעשות. ואם תהייה נפילה שוב, שלא יצליח לקום ממנה, אולי שיעור ההמתנה לעזרה יוכח לו את הצורך. אנחנו מדברים למעשה על איכות חים כמו שהוא רואה את זה, כאן ועכשיו. לא מוכן לדון בסיכונים ותוצאות. אני חושבת שהייתי מאוד אסרטיבית ודיברתי בהחלטיות על חוסר הסכמתי לסילוק השומר וזה רק גרם לו לרעד והתפרצויות זעם. מה זאת אומרת להעמיד בפני עובדה? מחר יבוא העובד, למרות הכל ואבא פשוט יסלק אותו...

 

[ענתי44]

לא קל לאבא

הוא היה גבר חזק וכצמאי בעל משפחה ופתאום הוא הולך ודועך. מצד אחד מבין שמשהו קורה בו ומצד שני הוא נאחז בשרידי עצמעותו ואין לו הכלים המנטליים להתמודד עם מה שקורה. זה מדכא אותו וגורם לו לזעם. איך אפשר שלא? אין טעם להתווכח איתו ולהסביר לו למה חובה הליכון ולמה צריך עזרה זה רק גורם לו לכעס רב. אבל, הוא יפטר יום יום את המטפל והמטפל יגיע. הוא יסרב להשתמש בהליכון ואתם תתנו לו אותו שוב ושוב. אם הוא מאיים להתאבד הייתי פונה לרופא שלו, אולי כדאי לתת לו כדור הרגעה. זו תקופה קשה, אבל רוב יקירנו, בסופו של דבר בסוף משלימים עם העזרה והמטפל. תחזיקו מעמד.

 

[batshel]

אני בהחלט מבינה אותו ענתי

נוכחות של אדם זר בבית כשאתה לא רוצה שום אינטרקציה איתו, היא חוויה קשה. ויתרנו על אחד המטפלים כדי להשיג רגיעה מסוימת ושלא יפטר את זה של הלילה, כי אז גם אמא לא תישן. נראה איך ילך. הוא כבר מטופל בכדורים פסיכיאטריים, תוספת רק תרדים ותמסטל אותו. תודה על המשענת

 

[ענתי44]

זה יותר מאדם זר בבית

זה עצם הרעיון שאדם זר יטפל ויגיד לו מה לעשות, זה עצם זה שמצד אחד עובר עליו משהו רע והוא מרגיש שגופו בוגד בו ומצד שני אין לו הכלים להתמודד עם דבר כזה אז הוא נלחם בזה. ואם הוא יפטר את העובד אז מה? העובד צריך להיות מתודרך לא להיפגע ולא ללכת. יתכן שהוא צריך שינוי תרופתי. כדאי להתייעץ עם הרופא. כל דבר קטן גורם להם לרגרסיה. אתמול למשל, הייתי עם אמא שלי במיון. שלוש שעות ביקור בבית חולים והיא כבר יצאה מאיזון ובבית צעקה כל הזמן שהיא לא יודעת איפה היא ומה עושים לה ושאין לה מקום בחדר. אז שינוי כמו הבאת עובד הביתה קשה עוד יותר. גם ההוראה לסגור את מרכז היום אצלנו בגלל איום הטילים גרמה למצוקה. כל שינוי קטן והם במצוקה. צריך סבלנות. לא בכדי הרופאים אומרים שאלצהיימר זו מחלה של כל המשפחה שפוגעת בכולנו ולא רק בחולה.

 

[batshel]

ענתי, חזרתי מפגישת עמדא באיזורי

הרבה לא למדתי חדש אבל מידי פעם תומך לראות שיש עוד "משוגעים" בבית משוגעים הזה...ואחד הדברים שעלה הפעם הכי חזק זה - אהבה. אנשים מגיעים למפגשים מאהבה, אנשים מקריבים ומוותרים וחומלים. והזכירו לי את עניין ה"לזרום" ו"להתעלם". כלים שאני מנסה להפעיל. אז יאלללה משנסת מתניים שוב תודה