שוב לילה כזה

[פאנדורה]

שוב לילה כזה

מחשבה רודפת מחשבה
אין לי מנוחה מהדאגות ומהחרטות ומהספקות בעצמי

יש רגעים כאלו שהכל נראה לי גדול עלי,
הכל,
כל החיים האלו

מחר אקום ואמשיך בחיים שלי

אבל לפעמים בלילה אני לא יודעת בשביל מה
(אהבה יכולה לעזור, אם יש מי ששומע)

 

[אלומת האור]

 

[כמהאפשר]

כמה הזדהות..

לפעמים, בלילה..


זה פשוט הרבה.וריק.
ולא זז.

 

[תמרה45]

אבל אז בבוקר

קמים וממשיכים ואולי גם מקווים....
אולי?
לא??
מנסים?
מזכירים לעצמנו שיש בשביל מה?

 

[כמהאפשר]

האמת שרציתי להגיב עוד קודם,

אבל נמנעתי.

אלייך כבר הייתי חייבת..

"
רחובות ריקים בקצה של עיר
חלומות בלי בית על ספסל יושבים
אבודים בים של אוצרות כמוסים
נואשות זקוקים הם ליד נדיבים..

מחשבה נרדפת ואין לה תשובה
שוב יגע הבוקר במיטה קרה
רחובות הומים וממהרים
וידם מושטת וכל כך זרים
ועיניו קוראות וליבו יזעק כשהלילה בא
יזעק, הו אלוהים
שיפתח את הלב,
יפתח את הלב לאט.."

 

[תמרה45]

מעניין מאיזה מקום את משתפת אותנו

בשיר הזה...
האם ממקום של תקווה? או ממקום של זעקה? או גם וגם?
יש אנשים שדרך הזעקה מגשימים את עצמם..
הרבה פעמים אני אומרת שהמקום של האומנות הרבה פעמים הוא לגשר בין מה שנאמר לבין מה שלא.. בין תחושה לבין חברתה..
וזה גודל ההשפעה שלי.. תמיד אני רק מקווה ששיר שנאמר בו חלום לא בעצם גם גונז את התקווה להתגשמות החלום יחד איתו..

 

[כמהאפשר]

שאלה מעניינת..

"חלומות ריקים" לא מדבר אליי- השיר התחבר מפני שפאנדורה כתבה בהתחלה "מחשבה רודפת",
ואז את המשכת על לקום ולהמשיך, על תקווה.

אני לא יודעת.
אני רק יודעת שזה מעורר בי משהו.



זה באמת משנה מה?
השורה האחרונה שלך חזקה.

 

[תמרה45]

ברור שזה משנה מה

קודם כל, אם ידוע לך מה, אז חשוב לרשום, להבין, לקפוץ על המציאה..
אם רק עורר מה שהיה רדום מזמן, אז גם טוב, כי הנה נפתח שם משהו...
אני כן חושבת שחשוב להבין מה מעורר.. אבל זה תלוי באיזה מצב ואיזה שלב את בחיים..
יש פעמים ששירים מעוררים בנו קולות חיוביים, של תקווה וחיים וכו'.. ויש פעמים שמעוררים בנו קולות של הזדהות עם לא טוב..
ושפשוט אותו קול שהתעורר ו/או מתעורר לא ירדם בסופו של השיר... ושאם אין לו קול, להתעוררות הזאת, אז לפחות שיהיה ברור שהוא חלק מהתהליך שמגמתו וראייתו היא מעלה ולמעלה...
שלא ישאר רק בעמדת הכינוס..

 

[התקווה שבתוכי]

״מחר אקום ואמשיך בחיים שלי״

כמה כוח יש במשפט כל כך קצר, כמה זה לא מובן מאליו שאת יכולה לעשות את זה...
את רואה את הכוח הזה בעצמך?
את מאפשרת לעצמך לטפוח לך על השכם על כל יום כזה של המשך חיים?

לכל אדם יש את ההרהורים הללו לגבי משמעות החיים שלו, הגשמת המטרות והחלומות שלו, מקומו בעולם.
כל אחד מלא בחרטות על דברים שעשה, כל אחד סוחב איתו שק ענק על הגב שמכביד ולפעמים אפילו עוצר את הנשימה.
השאלה מה עושים עם כל המטען הזה, איך אנחנו מארגנים אותו בפנים ככה שזה יקל עלינו לסחוב אותו?
אני מאמינה בלקבל את הכל, להבין שאת העבר אי אפשר לשנות, אפשר לשנות רק את איך שאנחנו מתייחסים אליו. אנחנו חייבים לקבל את מה שקורה כרגע, איך שאת מרגישה החוויות שאת עוברת, זה קורה ואי אפשר להלחם בזה. חייבים לקבל את המציאות, לא להשלים איתה, לא להכנע לה, אלא פשוט לקבל אותה כמו שהיא.
ברגע שזה יקרה את תדעי מה לעשות על מנת להשיג בדיוק מה שאת רוצה כרגע.
את תוכלי להבין מה חשוב לך באמת, מה המטרה שלך, ולפעול בכיוון הזה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אז... הלילה עבר

ועכשיו זה כבר מחר.
מקווה שהוא באמת טוב יותר,
ושגם הלילה שבא יהיה קל יותר.