שוב כותבת (אולי ט)

[פרח נובל2]

שוב כותבת (אולי ט)

לא יודעת מה לעשות אם עצמי...
לא יודעת איך להתקדם, כשהגלגל מסתובב אחורנית ואין כוח לדחוף קדימה.

אני כולי בחרדה עכשיו...
לא יכולה יותר

שוב אני מתנצלת שאני כותבת בפורום מלא. לא מגיע לי לגזול ממכם זמן, לא מגיע לי שתקראו על הבעיות שלי, כלום לא מגיע לי..
ובכל זאת אני מוצאת את עצמי כותבת...

 

[someone343]

היי פרח..

אם כ"כ קשה.. לא חייב לדחוף קדימה.. לא עכשיו..
תני לעצמך זמן לנוח,
להתפרק,
לצבור כוחות בכדי שתוכלי לעלות שוב,
מכירה את ההרגשה הכואבת ומזכירה לך - אל תתנצלי,
את מוזמנת לכתוב מתי שתרצי ואנחנו כאן להקשיב לך,
כשקשה, כשכואב, כשמתיש, כשנראה שאת לא יכולה יותר,
ולתת לך כוחות להרגיש שאת יכולה , אפילו קצת, להשען כאן ולתת לנו להכיל את הקושי יחד איתך.
מגיע לך להיות מאושרת, גם אם את לא חושבת ככה עכשיו

שולחת חיבוק חזק!!
המשיכי לשתף

 

[פרפר בתוך אגרוף]

למה לא מגיע לך?

ואת יכולה לספר לנו ממה את חרדה?
מה את פוחדת שיקרה?

 

[פרח נובל2]

תודה רבה

הכל מפחיד אותי כ"כ...
במיוחד החוסר שליטה. אני רוצה לשלוט על עצמי, אני רוצה לשלוט על המחשבות שלי(!!!!!!!!!!!!!). אני רוצה לשלוט על האכילה שלי (לטובה) כל דבר קטן מעצבן אותי, לא משנה עם זה קשור להפרעה או לא.
אני רוצה לשכוח מהכל!!!
אני מפחדת שאני אפגע בעצמי...ויש מצב שאני יעשה את זה...
אני גם מפחדת להמשיך לחיות...
כבר אין לי את הכוח להתאשפז כמו שהיה לי. אתמול בכיתי לפסיכולוגית שאני רוצה למות. שאין כלום כבר שיעזור לי. גם אשפוז...
מיואשת לגמרי! אין הי טיפת תקווה...
הכל שחור, הכל רע, החיים נוראיים!!!!
רוצה לקום מהמיטה, ולא מצליחה...
רוצה להנות קצת בחיים ולא מצליחה...
כלום!!! כלום לא מצליחה...

כישלון גדול...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

יש תקופות שהכל מרגיש ככה.

ואין שום תקווה.
אבל עוד יהיו לך ימים אחרים.
את בדרך לאשפוז, ושם תקבלי עזרה.
תזכירי את זה לעצמך...

 

[hory0]

יקרה..

כרגע מסוגלת רק לשלוח חיבוק חזק חזק..

תכתבי אהובה..מגיע לך!!

 

[פרח נובל2]

תודה רבה לכולם!!!

באמת שהתמיכה של כולכם החא כל כך טובה ועוזרת לי.
הלוואי שיכלתי לקבל תמיכה כזאת גם מהמשפחה...
המשפחה חושבת שאני לא עושה מספיק. לא מנסה מספיק ואותי זה ממש מעצבן.
אני יכולה לקום על רגל ימין ולהחליט שהיום הזה יהיה טוב. הערה קטנה שלהם, וכל יום הופך להיות הכי דפוק...
הם חושבים שכיף לי עם ההפרעה, הם חושבים שאני נהנית מזה, נהנית מההתקפי טראומה, נהנית מהדיכאון, מלהיות במיטה כל היום...
הם נותנים לי את ההרגשה שאני אגואיסטית שהם אומרים לי שלא אכפת לי מהסבל שיהיה למשפחה אחרי שאני ימות...
כל כך קשה בלי תמיכה מהמשפחה...
עד כמה שכולכם מקסימות, זה נורא חסר לי התמיכה בבית.
אני מרגישה לגמרי לגמרי תקועה.
אין לי כוח יותר. נגמר. במיוחד שבמקום עזרה ותמיכה אני מקבלת הערות...

ובגלל שאין את התמיכה בבית, אני כותבת בפורום. באמת שלא נעים שאני כל הזמן מתלוננת ומתבכיינת כאן, (ואני יודעת שתמיד אתם אומרים לי שזה בסדר)אבל עדיף כאן מאשר על עצמי, אפילו אם אף אחד לא מגיב, לדעת שפירקתי...

 

[אלומת האור]

חמודתי

אם לא תפסיקי להתנצל, אני אתחיל להתעצבן!

סתם, אני לא כועסת, אני פשוט עצובה מכך שאת כל כך קשה עם עצמך.
תמשיכי לשתף, תמשיכי לפרוק, אבל בחייאת, תפסיקי להתנצל על כך שאת תופסת מקום.
בשביל זה הפורום קיים. בשביל ההחלמה שלך את צריכה ללמוד לתפוס מקום, לקחת את המקום שאת ראויה לו, בגוף (אוכל) וגם בנפש.
חיבוק גדול.

 

[פרח נובל2]

זה באמת הבעיה

העיקרית שלי. אני לא רוצה לתפוש מקום. לא רוצה שיראו אותי. רוצה להיות כמה שיותר קטנה, שהכי פחות יראו אותי...שלא יתעסקו בי...
מוצאת באוכל תעסוקה, לא לחשוב על עצמי כל הזמן...
הלוואי שלא הייתי כל כך קשה עם עצמי..
הכל היה נראה אחר...

 

[someone343]

פרח

אני מכירה את ההרגשה הקשה הזו, גם אני לא בדיוק קלה עם עצמי..
אבל תני לעצמך להרפות, לפחות כאן,
כשזו מסגרת קצת אחרת
אנחנו מרשים לך לכתוב כל מה שעולה בראש,
כל מה שקשה..
לעשות הכל כדי שיהיה קצת יותר קל
לשאת את התחושות האלו

איך את היום?