איך מתמודדים עם תחושת הלבד???
הבדידות היא לא אויב. צריך להתמסר אליה ולא להלחם בה. אם תתמסר, היא גם תראה לך את הדרך החוצה. להתמסר לבדידות ... והיא תראה לך את הדרך החוצה... לאט לאט, לחפש עיסוקים שנהנים מהם. והלבד כבר לא כל כך מפחיד. לאט לאט להחדיר את ההרגשה שאת קצת יותר חזקה, קצת יותר אמיצה להתמודד מול העולם. במקום כל הזמן לברוח מהבדידות,פשוט לעמוד מולה. לחוות אותה עד הסוף ולבדוק אותה מקרוב כמו שבודקים אויב בזירת האגרוף. ופתאום מגלים שהיא לא כל כך מפחידה.... ואולי יום אחד אפילו אוהבים אותה... צריך לדעת להעסיק את עצמנו גם כשאנחנו לבד. ניתן להיות טיפוס חברותי ובמקביל גם אם נמצאים לבד,הם ולדעת ליהנות גם מזה. וכאשר פוגשים בן זוג לא לצפות ממנו למלא את כל עולמינו ואת כל חסרונינו הרגשי. אלא זה מישהו לרוץ איתו-מישהו שלפעמים נמצאים איתו ולפעמים לא-כי כרגע הוא יכול או הם לא יכולים. ואם לא??? אז זה בסדר,יש להם עוד אלף עיסוקים מלחכות לפגישה או טלפון. היחסים לא תלותיים,אלא משותפים. כל אחד תורם לשני.אין ציפיות ואין אכזבות. הדברים זורמים.יש רוגע. לא להיות מסוג האנשים שכ"כ סובלים כשהם לבד. הם נואשים,בודדים,בוכים ומרגישים דפוקים כשהם לבד. עד כדי כך שהערך העצמי שלהם תלוי באחר. כאשר הם כבר מוצאים זוגיות,הם חונקים את בן הזוג, כי הם רואים בו ספק האמור לספק להם ה"חמצן" כדי שלא ירגישו שוב לבד. ואז מתחיל משחק תופסת,אחד בורח השני רודף. ואם בן הזוג לא יכול ,לא רוצה,או לא מסוגל בכלל לספק את כל צרכיהם הרגשיים הם נ פ ג ע י ם... עד עמקי נשמתם ומי אשם??? כמובן בן הזוג בכל מיני חסרים רגשיים כאלו ואחרים. דיברתי פעם עם ידיד שסיפר איך לפעמים הוא מכין לעצמו ארוחת גורמה,יושב בשולחן עם כוס יין אדום ופשוט מתענג לו. ואם יש סרט טוב ואין לו עם מי ללכת,אז הוא הולך לבד. פתחתי עליו עיני עגל,וקיבלתי מן התקפת חרדה קלה. ככה לבד??? לסרט??? ארוחה רק לעצמך??? ופתאום הכתה בי ההכרה,למה הוא יכול ואני לא??? למה באמת שאעשה כזה דבר רק עבור מישהו אחר אבל לא עבור עצמי??? מי האדם הכי חשוב בעולם בשבילי??? אם הוא יכול אז גם אני יכולה. והכל בראש. הכל תלוי איך אנחנו רואים את עצמנו,מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים עלינו. פעם קראתי פתגם שאומר: "אל תהיה עסוק בלחשוב מה אנשים חושבים אודותייך הם עסוקים בלחשוב מה אתה חושב אודותם". מה המשקל שאנו מייחסים למחשבות של אחרים עלינו. ודבר הכי חשוב, מה שאנו מרגישים כלפי עצמנו משפיע מאוד על איך אנשים אחרים יתפסו אותנו. וממש כמו גלגל זה חוזר אלינו איך אנחנו תופסים את עצמנו. לא??? אולי אם באמת נהיה מאוהבים בעצמנו, נרגיש שאנחנו מתנה לעולם.ונתנהג כמו מתנה... הדברים יראו לנו אחרת גם אם נהיה בגפנו בין אנשים בזוגות. או בארוחה רומנטית שלי עם עצמי ואנוכי. {ראיתם??? כבר מאחד קפצנו לשלושה} ובלילה שנשאר לבד,ונרגיש חשופים,ריקים וחסרי יכולת.. נבין כי אלוהים רוצה שנלמד לאהוב אותנו את עצמנו. אלוהים רוצה שנמצא תכלית לחיינו שלא תהיה תלויה במישהו אחר. אלוהים רוצה שנגיע בכוחות עצמנו למקום שבו נרגיש שעשינו את זה לבד ושאנחנו חזקים ועצמאים. אלוהים רוצה שנחשוב ונבין ש"האני" זה הדבר הכי נפלא שהוא אי פעם ברא ומי שיזכה בתשומת הלב שלנו, צריך פשוט להודות לאלוקים ששלח מתנה מופלאה כמונו לחייו. בהחלט שלא, לא מגיעים לשם, למקום הזה, בלי דם יזע ודמעות. לא מגיעים לשם בלי להיות לבד. רק כשנהיה הכי לבד שבעולם, נאלץ למצוא לנו תכלית לחיינו, לברר בינינו ובין עצמנו מה מייחד אותנו מהעולם, מה תפקידנו הייחודי בעולם, מה גורם לנו לאושר עילאי. בלי להגיע לתחתית הבאר לא מגיעים ל"שם".
הכאב....
