שוב יום הזיכרון...
שוב יום הזיכרון.
שוב היום הארור הזה.
שוב היום שמזכיר לך שאלו לא רק חברים שלך שנהרגו, אלא גם אתה.
גם אתה נהרגת באותו יום.
בשם שלך לא קוראים בטקסים, לא כותבים שירים לזכרך ולא תוהים מה היה אם היית עדיין פה.
המוות שלך לא מקבל כותרות.
כי הוא איטי.
מחלחל לאט לאט, מדי פעם צץ, נעלם ושוב חוזר.
לפחות פעם ביום אתה תוהה אם לא היה עדיף את המוות ההוא, האמיתי.
היו זוכרים ממך רק דברים טובים.
היו שרים עליך שירים בכיכר.
במקום זאת אתה מת מהלך.
התרחקו ממך. לא מבינים מה נהיה ממך,
איך אתה לא מכבד את זכר הנופלים ולמה כבר לא רואים אותך?
ואיך עלית במשקל, ואיך רזית, הכל בסדר? השתנית.
אז נכון, אני לא נהרגתי.
אני כמעט חטפתי כדור.
אני כמעט התפוצצתי ממטען גחון.
אני כמעט התפזרתי לחלקיקים מפצמ"ר.
אני כמעט קפצתי על רימון.
אבל כמעט, זה לא מספיק טוב.
