לדודי בוסי הלך ה"פואטה" של הספר
היום התישבתי בחנות ספרים ודיפדפתי בספר. אני בימקום הסופר הייתי מה זה מבואס. או אני בטוח שהוא מבואס. האמת שהספר כתוב מענין. מורכב. גיבור הספר הוא ישראלי מעדות המיזרח שמישתאכנז, אבל מקבל סטירות לפעמים מאשכנזים. הגיבור הוא איטלגנט, קצין בצה"ל ולמד באוניברסיטה. חברת ילדות, אהבה הראשונה שלו, היתה אשכנזיה ואבא שלה חיסל את החברות ביגלל הסעיף הזה, לאחר שנים גיבורנו חוזר ארצה וניתקל בפיגוע ושם מנסה לעזור לאנשים וניתקל בחברה לשעבר, פצועה, וכמו שאנחנו כבר יודעים, מתרחש התקף, הוא שובר שיניה במברג כדי לפתוח את הפה ומחלץ את לשונה, ומלגלג על הישראלים. בהמשך הוא מחפש אותה בבית החולים, נכנס לחדר, ואז שומע את אבא שלה אומר לה שהשינים לא ניפגעו מהפיגוע אלה ממישהוא שהציל את חיה בזה שזיהה את ההתקף ופעל נכון. כמובן שזה מישתלב לפואנטה של הסיפור. אתם מבינים, זה הרבה יותר גרוע מבחינתנו, אבל ממש הורס לסופר את אחת מהפואנטות של המסר שלו. הופך אותו לטמבל. למגוחך. זה מביש, הסופר לא בדק את עצמו, כל כך היה בטוח בעצמו. הוא לא התכוון שיצא לו ככה, אכל אותה.
