שוב זה קורה לי...../images/Emo122.gif
שלום לכולם אני חדש כאן, ולא יודע אם מישהו יגיב על זה בכלל אבל אני בכל זאת חש בצורך לשתף. אני בחור צעיר מופנם וביישן מטבעי, או לפחות בכל הנוגע למין השני - אני לא טיפוס שמתחיל עם בנות, אף פעם לא הייתי וסביר להניח שאף פעם גם לא אהיה. לא מסוגל לעשות את זה, זה פשוט לא אני. אני לא חושב שזו בעיה של בטחון עצמי, כי אני כן שלם עם עצמי באופן כללי, יש לי חברים וידידות וחוג אנשים מסביבי. אבל לבוא לבחורה זרה ולהתחיל לדבר איתה, פשוט מביכה אותי רק המחשבה. אז כן, זה קצת מקשה עליי למצוא מישהי. קצת הרבה, מאחר ואני מחפש מישהי שהיא באופן כללי כמוני, מופנמת ועדינה. לאחרונה קרה לי מקרה בלתי צפוי (מבחינתי לפחות), בחורה התחילה איתי במועדון. פשוט ניגשה אליי מצוידת במחמאה נחמדה. דיברנו, יצאנו, אבל לאחר זמן קצר הסכמנו יחד שזה לא זה. וטוב שכך, כשיש הדדיות לטוב ולרע. אנחנו אפילו מדברים פה ושם מאז. המקרה הזה הוכיח לי שאני צריך להשאר מי שאני ולא צריך להשתנות בשביל למצוא מישהי. אני בעד דרך טבעית להכיר, לא לנקוט בשום דרך שלא מתאימה לי. זמן קצר לאחר מכן פנתה אליי מישהי בצ´אט באינטרנט, דרך היכרות שיש לי ניסיון מועט בה וזה מכבר החלטתי לא להשקיע בה יותר מדי מאמץ - אבל מעולם לא שללתי מקרה בו באמת ארגיש שיש חיבור. והיה. לא עברו יומיים ודיברנו בטלפון במשך לא פחות מ-3 וחצי שעות. היא פשוט כבשה אותי. מצחיקה, רגישה, חכמה, ופשוט היה לי כיף לדבר איתה. יום למחרת דיברנו שוב ולהפתעתי היא הציעה שנפגש למחרת בבוקר. גם בנסיון המועט הנ"ל שהיה לי בהכרויות מסוג זה אף פעם זה לא קרה כל כך מהר, אבל החלטתי ללכת על זה. נפגשנו כמתוכנן, העברנו בוקר מאוד נחמד ביחד, והיא הייתה חכמה רגישה וחמודה לא פחות ממה שהיא נשמעת. חלקנו הרבה תחומי עניין משותפים, ורוב הזמן פשוט ישבנו ודיברנו, ממש כמו בטלפון. היא הזמינה אותי להצטרף אליה ולחברותיה לאירוע שנמשך מספר ימים, והתלבטתי אם להיענות להצעה או פשוט לחכות אחרי שיגמר אותו אירוע ולפגוש אותה שוב אחד על אחד. אמרנו שעוד נדוש בסוגיה. אלא שלא היה הרבה זמן לעשות זאת - יומיים. נפרדנו בחיבוק גדול, הבענו את שביעות רצוננו ההדדית מהפגישה ואמרנו שעוד נדבר. יום למחרת הפגישה תיכננתי להתקשר אך בשל סיבות אלה ואחרות לא יצא לי לעשות זאת, אך ידעתי שלפחות נשאר לי יום אחד להסדיר את העניין. אלא שאחר כך לא הצלחתי לתפוס אותה, ואז כבר הגיע היום הראשון של האירוע אליו החלטתי בסופו של דבר לבוא, אך עקב הנ"ל לא עשיתי זאת. התחלתי לחשוש שהיא נעלבה שלא התקשרתי, אבל הנחתי שדבר כל כך טוב לא יכול להיהרס ע"י שטות כזו. עברו כבר יומיים של תסכולים עקב נסיונות חוזרים ונשנים ולהפתעתי היא התקשרה והרגיעה אותי שהיא לא כועסת עליי, אם כי אין טעם שאני אבוא לאירוע. היה נשמע לי קצת מוזר אבל התעודדתי במחשבה שהיא בכל זאת התקשרה ואחרי ההיכרות והכל אין סיבה שהיא סתם תתחמק ותמציא תירוצים. אז הסכמנו שנדבר ונפגש כשהיא תחזור. יום לאחר שובה התקשרתי, היא לטענתה לא יכלה לדבר באותו רגע ואמרתי שאתקשר יותר מאוחר. בערב אכן התקשרתי שוב, וענתה לי מישהי בקול מוזר שהיה ברור שהיה או של חברה שלה או היא עצמה בעיוות קול, שאלה מי זה למרות שיש לה שיחה מזוהה וכו. הכל היה נשמע מאוד מצוץ ומזויף והבנתי סופית שהחששות שלי היו נכונים, שהיא פשוט מתחמקת. החלטתי שנמאס לי כבר לנסות. אם היא הייתה רוצה היא הייתה יכולה להשיג אותי. אין לי כוח למשחקים. אבל מאוד לא מסתדר לי עם העבר הקצר אך הנהדר שלנו - היא לא הביעה סימנים כלשהם של רתיעה, תיקשרנו בפגישה וזרמנו ונהנינו, ופשוט נשארתי לאחר מכן עם חיוך רחב על הפנים כשחשבתי עליה ללא הפסקה. ואני טיפוס שמבין רמזים. אם הייתי מרגיש שמשהו לא כשורה לא הייתי אומר את כל זה. ופתאום ככה כאילו כלום היא מחליטה לא להמשיך בקשר, ולא מוצאת לנכון לפחות להודיע לי את זה - מה שמבחינתי הרבה יותר פוגע מהעובדה עצמה. קורה לי יותר מדי בתחום הזה הציפיות הגבוהות שיורדות לטימיון ומביאות דיכאון עמוק ואכזבה גדולה שמחליפים תוך שניות תחושת שמחה ואופטימיות. ואז אני נזכר שחזרתי לנקודת ההתחלה בתור אחד שמתקשה להכיר בחורות, ופשוט צריך אהבה. ולמרות כל ההחלטות וחכמת החיים המסויימת זה רק מקשה עליי עוד יותר.
מקווה שלא שיעממתי אתכם יותר מדי...
שלום לכולם אני חדש כאן, ולא יודע אם מישהו יגיב על זה בכלל אבל אני בכל זאת חש בצורך לשתף. אני בחור צעיר מופנם וביישן מטבעי, או לפחות בכל הנוגע למין השני - אני לא טיפוס שמתחיל עם בנות, אף פעם לא הייתי וסביר להניח שאף פעם גם לא אהיה. לא מסוגל לעשות את זה, זה פשוט לא אני. אני לא חושב שזו בעיה של בטחון עצמי, כי אני כן שלם עם עצמי באופן כללי, יש לי חברים וידידות וחוג אנשים מסביבי. אבל לבוא לבחורה זרה ולהתחיל לדבר איתה, פשוט מביכה אותי רק המחשבה. אז כן, זה קצת מקשה עליי למצוא מישהי. קצת הרבה, מאחר ואני מחפש מישהי שהיא באופן כללי כמוני, מופנמת ועדינה. לאחרונה קרה לי מקרה בלתי צפוי (מבחינתי לפחות), בחורה התחילה איתי במועדון. פשוט ניגשה אליי מצוידת במחמאה נחמדה. דיברנו, יצאנו, אבל לאחר זמן קצר הסכמנו יחד שזה לא זה. וטוב שכך, כשיש הדדיות לטוב ולרע. אנחנו אפילו מדברים פה ושם מאז. המקרה הזה הוכיח לי שאני צריך להשאר מי שאני ולא צריך להשתנות בשביל למצוא מישהי. אני בעד דרך טבעית להכיר, לא לנקוט בשום דרך שלא מתאימה לי. זמן קצר לאחר מכן פנתה אליי מישהי בצ´אט באינטרנט, דרך היכרות שיש לי ניסיון מועט בה וזה מכבר החלטתי לא להשקיע בה יותר מדי מאמץ - אבל מעולם לא שללתי מקרה בו באמת ארגיש שיש חיבור. והיה. לא עברו יומיים ודיברנו בטלפון במשך לא פחות מ-3 וחצי שעות. היא פשוט כבשה אותי. מצחיקה, רגישה, חכמה, ופשוט היה לי כיף לדבר איתה. יום למחרת דיברנו שוב ולהפתעתי היא הציעה שנפגש למחרת בבוקר. גם בנסיון המועט הנ"ל שהיה לי בהכרויות מסוג זה אף פעם זה לא קרה כל כך מהר, אבל החלטתי ללכת על זה. נפגשנו כמתוכנן, העברנו בוקר מאוד נחמד ביחד, והיא הייתה חכמה רגישה וחמודה לא פחות ממה שהיא נשמעת. חלקנו הרבה תחומי עניין משותפים, ורוב הזמן פשוט ישבנו ודיברנו, ממש כמו בטלפון. היא הזמינה אותי להצטרף אליה ולחברותיה לאירוע שנמשך מספר ימים, והתלבטתי אם להיענות להצעה או פשוט לחכות אחרי שיגמר אותו אירוע ולפגוש אותה שוב אחד על אחד. אמרנו שעוד נדוש בסוגיה. אלא שלא היה הרבה זמן לעשות זאת - יומיים. נפרדנו בחיבוק גדול, הבענו את שביעות רצוננו ההדדית מהפגישה ואמרנו שעוד נדבר. יום למחרת הפגישה תיכננתי להתקשר אך בשל סיבות אלה ואחרות לא יצא לי לעשות זאת, אך ידעתי שלפחות נשאר לי יום אחד להסדיר את העניין. אלא שאחר כך לא הצלחתי לתפוס אותה, ואז כבר הגיע היום הראשון של האירוע אליו החלטתי בסופו של דבר לבוא, אך עקב הנ"ל לא עשיתי זאת. התחלתי לחשוש שהיא נעלבה שלא התקשרתי, אבל הנחתי שדבר כל כך טוב לא יכול להיהרס ע"י שטות כזו. עברו כבר יומיים של תסכולים עקב נסיונות חוזרים ונשנים ולהפתעתי היא התקשרה והרגיעה אותי שהיא לא כועסת עליי, אם כי אין טעם שאני אבוא לאירוע. היה נשמע לי קצת מוזר אבל התעודדתי במחשבה שהיא בכל זאת התקשרה ואחרי ההיכרות והכל אין סיבה שהיא סתם תתחמק ותמציא תירוצים. אז הסכמנו שנדבר ונפגש כשהיא תחזור. יום לאחר שובה התקשרתי, היא לטענתה לא יכלה לדבר באותו רגע ואמרתי שאתקשר יותר מאוחר. בערב אכן התקשרתי שוב, וענתה לי מישהי בקול מוזר שהיה ברור שהיה או של חברה שלה או היא עצמה בעיוות קול, שאלה מי זה למרות שיש לה שיחה מזוהה וכו. הכל היה נשמע מאוד מצוץ ומזויף והבנתי סופית שהחששות שלי היו נכונים, שהיא פשוט מתחמקת. החלטתי שנמאס לי כבר לנסות. אם היא הייתה רוצה היא הייתה יכולה להשיג אותי. אין לי כוח למשחקים. אבל מאוד לא מסתדר לי עם העבר הקצר אך הנהדר שלנו - היא לא הביעה סימנים כלשהם של רתיעה, תיקשרנו בפגישה וזרמנו ונהנינו, ופשוט נשארתי לאחר מכן עם חיוך רחב על הפנים כשחשבתי עליה ללא הפסקה. ואני טיפוס שמבין רמזים. אם הייתי מרגיש שמשהו לא כשורה לא הייתי אומר את כל זה. ופתאום ככה כאילו כלום היא מחליטה לא להמשיך בקשר, ולא מוצאת לנכון לפחות להודיע לי את זה - מה שמבחינתי הרבה יותר פוגע מהעובדה עצמה. קורה לי יותר מדי בתחום הזה הציפיות הגבוהות שיורדות לטימיון ומביאות דיכאון עמוק ואכזבה גדולה שמחליפים תוך שניות תחושת שמחה ואופטימיות. ואז אני נזכר שחזרתי לנקודת ההתחלה בתור אחד שמתקשה להכיר בחורות, ופשוט צריך אהבה. ולמרות כל ההחלטות וחכמת החיים המסויימת זה רק מקשה עליי עוד יותר.