שוב ב"דה מארקר":

[יאקים]

שוב ב"דה מארקר":

למי יש אינטרס לעזוב את גוש היורו -ליוון או לגרמניה - לנושָה או לבעלת החוב?
במשפט זה צפות שתי בעיות בולטות:
האחת חוסר ההתאמה - מי הנושה ומי בעלת החוב? על פי הסדר שבו מוצגים הדברים,יוון היא הנושה (=תובעת החוב),
ואילו גרמניה היא החייבת, אבל הכול יודעים שהמצב הפוך לחלוטין.
השנייה - בעל חוב משמש גם כלווה וגם כמלווה, תלוי באיזה רובד לשוני עסקינן.
אשר על כן במשפט שהבאתי בעלת החוב היא יוון, והנושה (תובעת החוב) היא גרמניה.
השורש הנו נ-ש-ה/י שמשמעותו (כך גם בערבית לשכוח), וגם מדרש השם בבראשית לשם מנשה - כי נַשַּנִי (השכיחני)
את כל עמלי. והניקוד של פועל זה מאוד מוזר. מי יודע מדוע?

 

[איתי שלר]

זכור לי

שיש שהבינו את נַשַּנִי כגזור על דרך הכפולים (נש"ש).

 

[הרהוט]

אני אוהב את סלטי נשני.

 

[יאקים]

גם לי ידוע על אפשרות הזויה-משהו

מעין זו, שאינה מתקבלת על הדעת, אם יוצאים מן השם מנשה, שנראה כבינוני של בניין פיעל לשורש נ-ש-ה/י.

 

[איתי שלר]

אתה בוודאי יודע

שפעלים מגזרת ל"י מתחלפים לעתים בפעלים מגזרת הכפולים (שגה-שגג וכיו"ב).

 

[יאקים]

אין מביאין ראיה ממקרים חריגים,

מה עוד שבמקרה דנן מדובר במדרש שם לשם פרטי בעל שורש שקוף נ-ש-ה/י.

 

[איתי שלר]

השאלה אם

השאלה אם יש לך הסבר חלופי עדיף.
(האם נראה לך יותר שהבניין הוא פיעל ובא פתח במקום חיריק?)
אם אין, אז ניאלץ להישאר עם ההסבר הזה למרות הקושיות שהעלית.

 

[יאקים]

כל אחד לפי הבנתו ולפי טעמו, איתי.

 

[יאקים]

ההסבר הזה נראה/נשמע הרבה יותר

הגיוני מאשר שורש כפול נ-ש-ש, שהרי השם המהווה את מדרש השם הנו מנשה (שהוא בינוני מבניין פיעל).

 

[איתי שלר]

טוב

כפי שכתבת כל אחד לפי הבנתו וטעמו.
זו מילה מוקשה, ויש צדדים לכאן ולכאן . באשר לי, נש"ש נראה הסבר פשוט יותר, כי חילופי גזרות הם תופעה נפוצה, ואילו שינוי בתחילית הבניין - פחות.
השינוי בבניין ובגזרה לא מטריד במיוחד. בוא נאמר שבפסוק "ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאלתיו" השם נשמע רחוק מההנמקה יותר מבמקרה הנוכחי.
בסופו של דבר, בחלק מהמקרים של קריאת שמות בתנ"ך, השם כבר היה נפוץ קודם לכן, וההנמקה נועדה רק לתת טעם לבחירה בשם הקיים.

ליל מנוחה

 

[יאקים]

איני מסכים עמך, איתי, בנקודה זו,

שהרי ברוב מדרשי השמות ישנו קשר הגיוני-דקדוקי הדוק בין השם למדרש, ואין חסרות המון דוגמות לכך:
אברהם, יצחק, יעקב, יחזקאל, ירבעם, ישעיה, משה...
וגם במקרה דנן הבאתי חריג - ואלה נער יספרם - במדרש השם של שמואל.
אבל בוא נלך לישון, כי השעה כר חצות.
ליל מנוחה ולהישמע, איתי.

 

[nevuer]

מדרשי שמות במקרא מבוססים הרבה פעמים

על דמיון בצליל, והם לא חייבים להתאים בדיוק מבחינה לשונית. דוגמאות מספר בראשית:
חוה - אם כל חי
קין = קניתי איש את ה'
נח = זה ינחמנו
בבל = שם בלל ה' שפת כל הארץ
אברהם = אב המון גויים
יהודה = הפעם אודה את ה'
יששכר = נתן אלהים שכרי
זבולון = זבדני אלהים זבד טוב (מדרש השם החלופי מתאים יותר: הפעם יזבלני אישי)
יוסף = אסף אלהים את חרפתי (יוסף ה' לי בן אחר)

 

[יאקים]

אמנם כן, מדרש השמות אינו מקפיד

תמיד על השורש המקורי, אך ישנם מקרים לא מעטים שיש הקפדה כזאת. ולגבי השם מנשה, הדברים כל כך שקופים, שאין צורך להוכיחם.

 

[trilliane]

מדרשי השם אינם דקדוקיים אלא אטימולוגיה עממית

ובקורס לשון המקרא המרצה הסבירה ש"משה" אינו "כי מהמים משיתיו" הרי בת פרעה כלל לא ידעה עברית... אבל "מס" או משהו דומה בצליל הייתה המילה ל"בן" במצרית של אז, ובמבטא העברית זה נהגה "משה". למען האמת, בהתחשב בכך שאין עדויות חוץ מקראיות וארכיאולוגיות לקיומו של משה, יציאת מצרים, מתן תורה וכו', זה גם לא באמת משנה (לי).

 

[א ר נ ה]

מוצא חן בעיני נש"ש

מסביר את פרוש המילה "נשנוש"

נשנשתי = אכלתי ושכחתי, לכן הקלוריות האלה לא משמינות...... (אייקון של קריצה)

 

[Juravit Rex]

ואף יכול היה להוות דוגמא מוצלחת במיוחד...

כאטימולוגיה עממית למילה.

אלא ש"נשנוש" מן הפועל היידי: "נאשן" (על דרך ההכפלה בעברית) ומשמעותו "לכרסם".
ומכל מקום, יהא השורש המדובר מגזרת המרובעים דווקא.