שוב בין שבילי האבן

[ברבוריאן]

שוב בין שבילי האבן

מתחת לאדמה ומשטחי בטון ושיש מונחים מעט אהוביו שפעם היתה אתנחתא מסודרת להזכר בהם ולהזכר בזוכרים. אל תמכרו לו שאדמה מקודשת בדם. הוא שוטט בה ברכב מזויין פצע אותה בורות ובפצצות וחברים שוטטי דם... כשחזר והחגיגה בראשו קבר את כולם את האדמה ואת הצעירים. ועשן אפרפר וסגלגל ננשף בסילון מסיגריות מתוגברות שפתיים מתכווצות לתנוחת שריקה אדומות שחרחרות וצחנה אחרת משתלטת בחלל חדר לבן שבו יש רק ירח וכוכבים ממדבקות זרחניות. הוא לא רוצה חלליות או לצאת לרמוס את הדשא הלח ולחזות באיטיות בחלזונות חסרי בית. אבל אני יודע שדברים שקבורים בעומק לא זוכרים כשמדברים עליהם. והוא לא מאפשר לזכור כל כך הרבה. יחזקאל אמר לי פעם שאם היו באים הזוכרים, כמו פעם, ודאי שלא היו זוכרים את מה שצריך לזכור אם היו פוגשים בו. צעירים במיטתו מזכירים לו את שנותרו צעירים לנצח כבר מזמן בעצם. הוא תמיד נותן להם ללכת. הוא לא מסוגל להתרכך למגע אשה. מלה פה, פרח מרוט שם, עגיבה גנובה לא מתקבצים למשהו מובן. אולי, מסגירים את באי החגיגה האמיתית שעליהם לנוח אצלו בראש ומידי פעם להגיד לו משהו. והוא נבועת מהאוב ועושה ואף אחד לא מבין מה קרה למה מי אמר והוא לא זוכר שעשה או אמר. אולי רק קומץ מבינים אותו בהחלט. © דצמבר 2010

 

[ברבוריאן]

נוסח 2: הוא לא צריך את שבילי האבן

כשחזר והחגיגה בראשו קבר את האדמה ואת הצעירים הנצחיים. אל תמכרו לו שאדמה מקודשת בדם. ביתו מאז הפך הרמון נערי חמודות פרים צעירים, רכים, תמימים, בורים. שוכח. מלה פה, פרח מרוט שם, עגיבה גנובה לא מתקבצים למשהו מובן בקצב קליפ. אולי, מסגירים את באי החגיגה האמיתית שעליהם לנוח אצלו בראש ומידי פעם להגיד לו משהו. והוא נבועת מהאוב ועושה ואף אחד לא מבין מה קרה למה מי אמר והוא לא זוכר שעשה או אמר. פעם היתה אתנחתא מסודרת להזכר במתים ולהזכר בזוכרים. אבל רק הוא חוזר אל האודים העשנים בסיגריות מתוגברות ועשן אפרפר וסגלגל שננשף בסילון משפתיים מתכווצות לתנוחת שריקה אדומות שחרחרות וצחנה אחרת משתלטת בחלל חדר לבן שבו יש רק ירח וכוכבים ממדבקות זרחניות. הוא לא רוצה חלליות או לצאת לרמוס את הדשא הלח ולחזות באיטיות בחלזונות חסרי בית. ליצן דביל שר: דברים שקבורים בעומק לא זוכרים כשמדברים עליהם. © דצמבר 2010

 

[מקיאטה מוקה]

רוצה להודות מראש שקשה לי עם שירים

ובכלל קשה עליי התגובה פה ומשום ששוחחנו מעט על העניין בעבר, חושבת עכשיו שגם יודעת אולי למה. אם אני מתייחסת לרגע לשאר הדברים שמישהו או לרוב, מישהי מעלה פה הרי, שלתחושתי, רוב הנכתב אינו ספרות שאינה קשורה בחוייות הכותב/ת אז, אישית, לא יודעת איך יהיה "נכון" להגיב, מה יהיה בסדר להתייחס אליו ומה פחות. יודעת שיכולה לקבל תגובות על כך בסגנון, כתבי מה שבראש שלך, אבל לטעמי, המסגרת קובעת את ההתייחסות וכאן המסגרת אינה מכילה את תוכן הפורום כפי שהוא באמת או שלפחות, ברוב המקרים זה מה שאני רואה כאן. נ.ב מנסיוני, לא חייבים לזכור. לדברים שקבורים עמוק יש דרכים שונות ומשונות להשפיע בקרוב יקירי.

 

[princhipeta]

תגובת..

וסליחה ברבוריאן שאני מגיבה על זה בשרשור ההודעה שלך, אבל אם הנושא כבר עלה

מוקה יקירה, את יכולה להגיב כרצונך, על התוכן או המבנה או הסגנון, אני לא רואה כל כך את הקשר לכך שאולי אנחנו לא כותבים על חוויות אישיות. תאמיני לי שאנחנו צמאים לתגובות ענייניות (אני בטוחה שכל אחד בסתר ליבו יסכים איתי)- כאלו שיש בהן יותר תוכן מאשר ואווו, שאמנם מפרגן, אבל בעצם לא הבנת מזה הרבה. הפואנטה היא שאין משהו ש"נכון" להגיב, תתייחסי למה שמתחבר לך. די קל לראות (אני חושבת) מתי מישהו רק רוצה לפרוק ולא אכפת לו מהצד הספרותי (ואני לא רואה בזה משהו רע בכלל- להיפך- ובדר"כ הוא אפילו יקבל חיבוק וירטואלי לכל הפחות) לבין מישהו שכותב כדי לקבל תגובות, לשתף, להשתפר וכו' ובמקרה זה, תגובה עם התייחסות לכתיבה תהיה מבורכת. כך או כך, אני אישית מעריכה מאוד כשכותבים תגובה, אפילו אם זה רק משפט..

וזה לברבוריאן על הניצלוש

 

[ברבוריאן]

נגד מסגרות

אני חושב שאת צריכה להגיב אם שיר נוגע בך או משהו במבנה שלו סקרן/הפריע לך. מאיפה מגיע השיר או אם הוא דן בחוויה אמיתית או דמיונית, זה מענין, אבל לי אישית לא ממש משנה. אם מישהו/י בוחרים לפרסם באיזשהו מקום הם מצפים ליחס, בין אם זה פרגון/הזדהות ובין אם זוהי ביקורת/הערה. כותרת הפורום במילים אחרות היא "הבעה" וזה דו- צדדי... נ.ב. את הדרכים השונות והמשונות אני כל הזמן מגלה מחדש

 

[מקיאטה מוקה]

אם כך,

מה שחוויתי מהשיר זה בעיקר רגשות כמו כעס, ביקורת עצמית, צער. טוב, לא יודעת איך להמשיך מכאן ועוד כמה דקות הפסיכו שלי אז, שבוע טוב. זהירות על הגסטון ובמיוחד על מי שרוכב עליו.

 

[ברבוריאן]

אשמח אם תרחיבי על הרגשות האלה

זה חשוב לי. וגסטון נח ברחוב כל היום, הרוחות המטורפות ניפחו את כיסוי הכסף שלו כבלון עד שזה נקרע לגזרים....זה נורא

 

[מקיאטה מוקה]

מקווה להיות מסוגלת לזה בקרוב

כרגע, טו סיי דה ליסט, לא במיטבי.. חווה את ה"בוס" שלי נעלם בלי להודיע. אוי קשיי פרידה? נראה לי שהסאטג' של השנה השנייה יהיה מזזזזזזזזזזזזזה ארוך. כמעט כמו שניים נמאס לי מהמיקום הנוכחי שלי. מחכה לביקור בקוצר רוח עד כדי כך, שעוד רגע לא ארצה לנסוע לשום מקום דואגת בלי סוף לחתולות, אבל כתמיד נידמה שדווקא הן מסודרות יופי. ברגע זה, משעשעת את עצמי בלבד. מה כל הכתיבה הזו עושה פה? לא עדיף כבר למייל? אוף איתי. בקשר לתגובה עצמה. כמוני כעת היא מאוד דגרנטית, זו המילה? כמעט אוטיסטית. לעתים, הצטערתי עליה, מודה לעתים חשבתי שאולי טוב יותר ככה. יכולה לחזור לעניין ש"קשה לי עם שירה". אבל מי אני שאתחמק ועוד ממך. בושה. מלקות בכיכר. לא בפלאצה! בכיכר! מסריק? בתוצרת הארץ? לזכר ימים עברו אולי? הפעם אני מזמינה. נ,ב קשה לשמוע מחיר כמו 50 למשל כי 50 יורו זה הון 50 שקל לעומת זאת? עוד מעט לא נקנה בזה אפילו מסטיק. מזל שאני שונאת מסטיקים. סוכריות דבש לאמא ופרמג'ן לG ומה לך? עוד קפה? או הפעם מקיאטה? יאללה, אני כנראה לא הכתובת עכשיו לשום דבר. ובכל זאת, ובהקשר לשאלה שנשאלה כאןלפני כמה ימים: האם היית נמצא/ת בקשר עם בן בת אדם שלא אוהב קריאה? לולא הספרים שהבאת לי היו בכל שפה אחרת מלבד עברית גם אני יכלתי לומר על עצמי שלא קוראת בטח בהשוואה לפעם והנה אתה בקשר אתי

 

[צעיף לבן]

לקח לי זמן וכמה קריאות

בכדי לכתוב תגובה. אני חושבת שהשינוי בין שני הנוסחים טבוע במשפט הזה, "דברים שקבורים בעומק לא זוכרים כשמדברים עליהם." בקטע הראשון עוד ניסית להסביר. או אולי לחפש תירוצים. בנוסח השני, זה פשוט אמת קרה ומבעיתה שמתפוצצת בפנים. הבית הראשון של הנוסח הראשון פשוט מעולה בעיניי מבחינת הבנייה שלו. קראתי אותו והרגשתי איך הדופק עולה לי עם כל מילה. ההתחלה הרגועה הזאת וסיום הבית שפשוט לא משאיר מקום לדמיון. ממש כמו סיום הנוסח השני עם הליצן הדביל.

 

[ברבוריאן]

מסכים

הענין שבנוסח הראשון העוצמה נסנקת לבית הראשון שדיי הימם אותי (בקריאות חוזרות) וגרם לי להתיחס באביוולטניות לבאים אחריו. בנוסח שני הכמסתי את מציאות העבר וחפשתי את ההווה. גם שקלתי לפצל את השיר-סאגה הזאת לכמה נפרדים...