שוב אני...

שוב אני...

ודאי התפלאתם על שתיקת הכבשים שלי… לצערי, נבצר ממני לקרוא את רוב תגובותיכם, היות ובתי היקרה דאגה לי וחששה, שלא אוכל לעמוד בעומס, ואני, לצערי, עדיין לא עצמאית (ומחפשת דרך… ) באינטרנט. אך חשוב לי להביע תודה אהבה והערכה לשתיים: לחנה של ליאור, וציפי האנונימית, חנה, הרגשתי את רחמי האם, ואת אהבתך לבתך דרך דבריך. גם אני כמוך הרגשתי ועדיין מרגישה אהבה ללא גבול לבתי, והאהבה כוללת גם דאגה, והנתינה היא בלי גבול, חנה, בעוד 20 שנה כבר לא אתכתב אתך, אבל חנה יקרה, אם תגדלי את בתך לפי גישת "כבד את אביך ואת אמך" תגידי לי תודה, אנחנו גדלנו לפי שיטת "כבד את אביך ואת אמך". כיבדתי הורים, שהיכו אותי, שצעקו עלי, שקיללו אותי, ואני ממשיכה לכבד אותם. היום התהפך הגלגל- גידלתי את בתי בשיטת רוג´רס, נסיתי לראות את ילדתי במרכז, גם אם גערתי, ולפעמים כעסתי, תמיד תמכנו ועזרנו, רציתי להיות אם טובה מזו שהיתה לי. חיבקתי ואהבתי, וכנראה, פחות מדי ביקשתי. חנה יקרה, בזכות התורה מקבלים הורי ממני כבוד ועזרה, הלוואי ואקבל מבתי שמינית שבשמינית מאותו יחס. וילדתי, שקיבלה ממני פי כמה ממה שאני קיבלתי מהורי אינה חייבת לי כלום. כי חינכתי אותה בגישה של רוג´רס. חיפוש דרך טוב לכולנו, אך פגיעה במי שאוהב אותך ועוזר לך לא טוב לכולנו, אני מחפשת דרך להמשיך ולתת והלוואי וילדתי תלמד גם קצת להחזיר. אוהבת, אמא של…
 
חבל, כמה חבל

כמה חבל שלא קראת את מה שכתבנו לך. אולי היית מדברת אחרת. הנבואה שלי שדברי שם יפלו על אזנים ערלות מימשה את עצמה.
 
לאמא של מיכלי -

אני לא ממש חברה בפורום הזה. אני מבוגרת (בהרבה ) מרוב המשתתפים, אמא ל-3 ילדים, וגדלתי בבית חופשי, של הורים "יוצאים". אבל - פעם אחת בחיי קיבלתי מנחת זרועה של אמי: זה היה כשבתור ילדה בת 8 או 9 , יצאתי לחצר עם כריך ביום הכיפורים. בביתנו מעולם לא צמו. אבל הכבוד לתרבות הדתית , ולכל תרבות אחרת, היה חזק מאד. עד היום לבי נצבט כשאני רואה חבר´ה שביום הכיפורים אוכלים בפרהסיה, אבל בהכנסם למסגד - יחלצו נעליים ב"אדיקות". (וגם ההיפך לא לטעמי!) ועם זאת, אני חייבת להזכיר לך , מהמקורות, את סיפור הנשר וגוזליו: "נשר אחת, היו לה 3 גוזלים והיתה מגדלת אותן בניקבה קטנה בקצה צוק. לילה אחד פרצו סערה גדולה וברקים ורעמים היו מאיימים לכלותם. לקחה הנשר גוזל אחד על צווארה ועפה איתו למקום מסתור. ואח"כ את השני. כשכוחה תש, אמרה לגוזל השלישי: האם בזקנתי גם את תשמרני כך - בעת צרה? ענתה הגוזל: אולי כן ואולי לא. אבל לבטח שאעשה כן בשביל גוזליי שלי!!!" זהו. אני חושבת שחינכת את בתך טוב מהורייך, אם היא יודעת שאת אמה היא צריכה לכבד - וזהו. לא לציית, לא לגדל... אבל לילדיה - לתת את כל-כולה. וזוהי עבודת הבריאה האמיתית.
 
שוב השטויות האלו

עד היום לבי נצבט כשאני רואה חבר´ה שביום הכיפורים אוכלים בפרהסיה, אבל בהכנסם למסגד - יחלצו נעליים ב"אדיקות". נו באמת, אני מוכן לחלוץ נעליים כשאני בביהכ"נ אבל מה זה קשור למה שאני עושה כשאני ברה"ר, נמאס כבר מההטפות המטופשות הללו.
 
אמא שלי...../images/Emo140.gif

לא כולם מושלמים, את זה את יודעת. אני בטוחה שרצית לגדל את ביתך בעולם טוב יותר משלך, והצלחת. אמנם, לנו, לילדייך יש הרבה טענות , אבל בסה"כ גדלנו עם כפית שמנת בפה. אולי, מרוב רצון להיות "אחרת" מהורייך, שכחת להיות לפעמים תקיפה ולעמוד על דעתך. אבל ,רק שתדעי, שכל ההרצאות שנתת לי, שמורות טוב טוב בזיכרון, וכל הכסף שהשקעת בי בחינוך (כל האחים שלי למדו בבתי ספר פרטיים), לא היה לשוא. אולי נראה לך: מה החינוך הזה שווה אם בסופו של דבר היא לא הולכת בדרך הישר? למדתי ,אמא, למדתי הרבה. יש הרבה ערכים שספגתי, שאני בטוחה שאין בשום חברה אחרת: החינוך לנתינה אינסופית, הצניעות (לא רק בבגדים!). את זה אני אקח איתי. ואני אוסיף עוד כמה דברים כמו: קבלת אנשים כמו שהם, פתיחות, סבלנות ואהבה. ואולי אצור לעצמי את העולם המושלם, זה שאני רוצה לחיות בו. אל תקחי על עצמך אשמה, היית האמא הכי טובה, בנסיבות הקיימות. וזה שאת לאט לאט לומדת לקבל אותי (גם אם זה קשה לך) גורם לי להעריך אותך יותר, אמא שלי. אני אוהבת אותך (אם לא אמרתי את זה קודם...)
מיכלי
 
ואני ממשיך לכבד הורים

שלא היכו אותי ולא קיללו אותי ולא צעקו עלי מה אני אגיד לך אין הורים שלא עושים טעויות כולם עושים וכולנו כבוגרים אומרים לעצמנו שניקח את הדברים הטובים ונשנה את הדברים הפחות טובים וכנראה נאלץ לטעות בדברים חדשים אבל זה לגיטימי לחשוב אחרת לפעמים בדברים כאלו ולפעמים בדברים אחרים אלא מה, שדת נתפסת כאמת האבסולוטית כי הרי ניתנה על ידי ישות עליונה לו מיכל היתה ממשיכה להיות דתיה וחיה בארץ אחרת זו היתה נחשבת נטישה ? לו מיכל היתה מתפתחת לדעות אחרות בנושא אמנות זו היתה נחשבת מרידה ? אז מיכל שוקלת להחזיק באמונה אחרת מאשר הציוויים הדתיים היהודים זה כל חטאה טוב אני לא אטיף לך מוסר כי אין לי זכות לכך זה הדדי אני מקווה ליאור
 
אני מצטער לקרוא את התגובה שלך

והאמת שאני לא כל כך רוצה לכתוב לך את התגובה שלי, אבל לא ממש מותר לשתוק. אם אני אתמצת את תגובתך למשפט אחד, אז מה שאמרת זה שאת מצטערת שלא תקבלי ממיכל בחזרה כשתצטרכי וזו אהבה עלובה מאוד בעיני. אני חשבתי שאת כל כך לוחצת עליה כי את חושבת שזה מה שטוב בשבילה, והנה מתברר שמה שאת רוצה זה מה שטוב בשבילך... >אתאיסט יודע שאין אנשים מושלמים, אבל יש אנשים משתדלים<
 
לא, לא. ממש לא!

מצטערת, אבל את לא הבנת את מה שכתבתי. יש בי המון אהבה לביתי אבל דיברתי על הקשר שלי עם ההורים שלי. ההורים שלי גידלו אותי בלי העלבות ובלי קללות. אני מכבדת אותם בתור בני אדם טובים שזכאים ליחס של כבוד. מאוד כואב לי הלב עליהם לא בגלל שיש לי ילדה אלא בגלל שאני רואה שדרך החיים שלי גורמת להם לכאב לב גדול. אני מצטערת מאוד אבל לא משנה את דרכי. אני מנסה למנוע מהם את כל הפרטים על חיי כדי לא לצער אותם יותר אבל לא משנה את דרך החיים שלי שבה בחרתי מתוך הכרה. אני מקווה מאוד שאם אתן לבת שלי כבוד גם היא תתן לי כבוד. מקווה שאתמוך בה בכל דרך שתבחר וימים יגידו... לך אני מציעה לבחור כעת בדרך שתשאיר את ביתך קרובה אליך. מה שהיה היה וכיום לא תשני את החינוך שלה אז חבל לאבד את מה שיש כיום. זה מה שאני חושבת ויתכן שאני טועה. חנה
 

קוני

New member
אני מבין אותך אבל צר לי על זה

אני מבין אותך, מבין ולא מסכים מבין, שבכדי שתוכלי להמשיך בחייך אותם חיית , דרך התורה והמצוות לא תוכלי לתמוך בבתך, תמיכה מלאה. מדוע? כי יהיה בכך משום "שיתוף פעולה" מסויים.... זה קורה לי עד היום עם אבי . לא תוכלי לומר לה - וואו אחלה מכנסיים איזה יופי?!! וגם לא תשתפי איתה פעולה כאשר היא תחזור מ"בילוי" לילי... אבל הדרך מכאן ועד לניכור היא דרך ארוכה אמא של מיכלי, נסי פשוט לראות את עצמך במצב שלה איך את היית רוצה שיתייחסו אלייך!!! ההפרדה הזו היא קשה אבל מחוייבת המציאות תמיד תרצי קשר טוב עם מיכל, והצאצאים שלה (בע"ה) וזה מתחיל עכשיו...
 
למעלה