y a l d a 1 7
New member
שוב אותו מקום
שוב אותה בדידות
חונקת אותי
מעיקה עליי
מציקה, מטרידה, אוכלת אותי מבפנים
הלבד הזה הורג
ואני שוב חוזרת ושואלת למה
בעבודה אני מחייכת ונותנת שירות
ואנשים סימפטים אלי ואוהבים בסה"כ את היחס וההתנהגות שלי
וכאילו בחיים האמיתיים לא מצליחה ליצור קשרים
קשרים רפויים מידי
מרחוק
לא מצליחה להתקרב לאף אחד
לתת לאף אחד להתקרב אליי
ואני כ"כ רוצה.
איבדתי אנשים, עזבתי אנשים
קשרים נותקו
אני צריכה קשרים חדשים
אני לא יודעת איך יוצרים
אני מרגישה לפעמים שאני חונקת, רודפת, שאף אחד לא רוצה בי
אני מרגישה דחוייה
מוצאת את עצמי יום יום לבד
מתחילים איתי לפעמים גברים שאין לי שום חשק ואין לי כוחות אליהם
חסרה לי זוגיות כמובן
אבל כמובן לא במחיר הזה.
יותר חסרה חברות אמיתית. אנשי שיחה. אנשים לצאת איתם, להיות איתם. אנשים שיהיו, פשוט כך.
ריק לי כ"כ.
הריקנות הורגת.
זה שיש תעסוקה זה הנחמה היחידה, הדבר היחיד שעוזר קצת לא לחשוב. אבל בסוף יום, ובסוף שבוע, זה מגיע.
המחשבות האלה. והרצון הזה... והגעגועים לתקופות טובות יותר... רחוקות... ולימים יפים יותר. ולאנשים שהיו ואינם.
והקנאה לראות אנשים שיש להם כל מה שלי אין.
והשאלות שלא ברורות.
ואיך זה ישתנה, ואם זה ישתנה, ולמה זה לא משתנה.
אני לא רוצה להיות ברחמים עצמיים.
אני באמת מקווה לתקופות טובות יותר.
אבל תמיד שואלת כמה עוד אפשר.
שוב אותה בדידות
חונקת אותי
מעיקה עליי
מציקה, מטרידה, אוכלת אותי מבפנים
הלבד הזה הורג
ואני שוב חוזרת ושואלת למה
בעבודה אני מחייכת ונותנת שירות
ואנשים סימפטים אלי ואוהבים בסה"כ את היחס וההתנהגות שלי
וכאילו בחיים האמיתיים לא מצליחה ליצור קשרים
קשרים רפויים מידי
מרחוק
לא מצליחה להתקרב לאף אחד
לתת לאף אחד להתקרב אליי
ואני כ"כ רוצה.
איבדתי אנשים, עזבתי אנשים
קשרים נותקו
אני צריכה קשרים חדשים
אני לא יודעת איך יוצרים
אני מרגישה לפעמים שאני חונקת, רודפת, שאף אחד לא רוצה בי
אני מרגישה דחוייה
מוצאת את עצמי יום יום לבד
מתחילים איתי לפעמים גברים שאין לי שום חשק ואין לי כוחות אליהם
חסרה לי זוגיות כמובן
אבל כמובן לא במחיר הזה.
יותר חסרה חברות אמיתית. אנשי שיחה. אנשים לצאת איתם, להיות איתם. אנשים שיהיו, פשוט כך.
ריק לי כ"כ.
הריקנות הורגת.
זה שיש תעסוקה זה הנחמה היחידה, הדבר היחיד שעוזר קצת לא לחשוב. אבל בסוף יום, ובסוף שבוע, זה מגיע.
המחשבות האלה. והרצון הזה... והגעגועים לתקופות טובות יותר... רחוקות... ולימים יפים יותר. ולאנשים שהיו ואינם.
והקנאה לראות אנשים שיש להם כל מה שלי אין.
והשאלות שלא ברורות.
ואיך זה ישתנה, ואם זה ישתנה, ולמה זה לא משתנה.
אני לא רוצה להיות ברחמים עצמיים.
אני באמת מקווה לתקופות טובות יותר.
אבל תמיד שואלת כמה עוד אפשר.