שוב אותו מקום

[y a l d a 1 7]

שוב אותו מקום

שוב אותה בדידות
חונקת אותי
מעיקה עליי
מציקה, מטרידה, אוכלת אותי מבפנים

הלבד הזה הורג
ואני שוב חוזרת ושואלת למה

בעבודה אני מחייכת ונותנת שירות
ואנשים סימפטים אלי ואוהבים בסה"כ את היחס וההתנהגות שלי
וכאילו בחיים האמיתיים לא מצליחה ליצור קשרים
קשרים רפויים מידי
מרחוק
לא מצליחה להתקרב לאף אחד
לתת לאף אחד להתקרב אליי
ואני כ"כ רוצה.

איבדתי אנשים, עזבתי אנשים
קשרים נותקו
אני צריכה קשרים חדשים
אני לא יודעת איך יוצרים
אני מרגישה לפעמים שאני חונקת, רודפת, שאף אחד לא רוצה בי
אני מרגישה דחוייה

מוצאת את עצמי יום יום לבד

מתחילים איתי לפעמים גברים שאין לי שום חשק ואין לי כוחות אליהם
חסרה לי זוגיות כמובן
אבל כמובן לא במחיר הזה.
יותר חסרה חברות אמיתית. אנשי שיחה. אנשים לצאת איתם, להיות איתם. אנשים שיהיו, פשוט כך.

ריק לי כ"כ.
הריקנות הורגת.

זה שיש תעסוקה זה הנחמה היחידה, הדבר היחיד שעוזר קצת לא לחשוב. אבל בסוף יום, ובסוף שבוע, זה מגיע.
המחשבות האלה. והרצון הזה... והגעגועים לתקופות טובות יותר... רחוקות... ולימים יפים יותר. ולאנשים שהיו ואינם.
והקנאה לראות אנשים שיש להם כל מה שלי אין.
והשאלות שלא ברורות.
ואיך זה ישתנה, ואם זה ישתנה, ולמה זה לא משתנה.

אני לא רוצה להיות ברחמים עצמיים.

אני באמת מקווה לתקופות טובות יותר.
אבל תמיד שואלת כמה עוד אפשר.

 

[hory0]

כל כך..

מזדהה עם התחושות, עם המילים, ועם הכאב שנמצא שם מאחורי הכל. ובייחוד עם הלבד שמכאיב ופוצע ומגעגע כל כך..

מצטרפת לתהיות, ושולחת לבינתיים חיבוק גדול גדול!!

 

[y a l d a 1 7]

תודה.

בלי מילים...

 

[ג ר נ י ו ם]

קראתי את ההודעה שלך

וחשבתי כמה הייתי רוצה להביא אותך למקום אחר, שבו יעריכו אותך על התבונה שלך, על הרגישות, על היכולת להרגיש דברים בעוצמה, על כל הדברים שהם את ונשמע שאין להם מקום בעולם שלך, בין האנשים שסביבך.

את כותבת כאן לא מעט זמן ויש בך כל כך הרבה דברים מרשימים - את באמת לא רואה אותם? באמת לא רואה את כל היופי הזה?

(הי, היית פעם במפגש פורום? אולי תצטרפי לקרוב?)

מחבקת.

 

[y a l d a 1 7]

תפוז ארור!!

יצא לי באמצע התגובה..
אז אכתוב שוב.

תודה לך על המילים. תודה גם על עצם זה שאת מגיבה לי.

אני באמת כותבת כאן כבר הרבה זמן.
כותבת והולכת, חוזרת, ושוב בורחת.
עצם הכתיבה כאן גורמת לי להתעסקות עם משהו שאני מנסה הרבה פעמים שלא להתעסק בו.
לעתים זה בלתי נמנע.

אני בחורה די חסרת ביטחון. כן, אני מודה שאני מתקשה הרבה פעמים לראות את עצמי כמו שאני. לפרגן לעצמי זו משימה קשה. אני ביקורתית וקשוחה עם עצמי. לפעמים מידי.
המשפ' אומנם תומכת, אבל המסר שאני מקבלת הרבה פעמים משאר הסביבה - מרגיש לי בד"כ לא מפרגן ולא תומך. די אגואיסטי בעיקר.
והאמת? שזה רק עושה את זה יותר קשה.

מצד אחד כבר כמה שנים שהפורום הזה הוא בית שני. מושיע בעת צרה.
מצד שני - כמה שנים שבחרתי לברוח מכאן, ולא להתמודד. לנסות כמה שפחות לחשוב. אני רואה שיש כאן בנות מקסימות, אבל להפגש זה משהו שמפחיד אותי. מפחיד אותי להקשר למקום הזה כמו להקשר למחלה שלי שאני מנסה להרפות ממנה. מפחיד אותי להיות עסוקה בחולי כל יום, כל היום - כמו בתקופות שלא ידעתי שום דבר אחר. שלא הייתי מסוגלת בכלל לתפקד.
אני מפחדת.
אני מקווה שזה לא פוגע, ואם כן, אני מצטערת. זאת באמת לא הכוונה שלי.

תודה על התגובה. תודה על החיבוק.
מעריכה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

בדידות זה דבר כואב וקשה,

ועצוב לי לקרוא כמה את מרגישה לבד. ויודעת שזה לא תקופה קצרה.
אני גם יודעת שבדידות זו מלכודת, וככל שאתה בתוכה יותר זמן, קשה יותר לשבור את קיר הזכוכית ולנסות ליצור קשרים מחוץ לו.
ובכל זאת, יש לך הרבה להרוויח אם תעיזי ותעשי את זה...
את מנסה? את חושבת על איך את יכולה לנסות וליצור קשרים? או לחדש קשרים?

 

[y a l d a 1 7]

את יודעת מה מצחיק?

שלאחרונה הרגשתי שכן ניסיתי
ואני נכוות
כי אני לא רצוייה.
כאילו אומרים לי את חמודה והכל,
אבל תשארי איפה שאת, אין לנו עניין בך ולבלות איתך.

לפעמים שאני לא מוצאת חיבור עם אנשים,
אני מרגישה ריקה
כאילו אין בי כלום
אין בי מה לתת
אין בי עניין.
הרי אנשים מטבעם כן מחפשים להתחבר ולהכיר אנשים חדשים
ולמה הם לא מעוניינים בי?

אני לא רוצה לרדוף אחרי אנשים
אני לא רוצה להרגיש עלוקה
אני מרגישה פשוט דחוייה

לפעמים אני מרגישה שאני לא שייכת לעולם הזה.

ואני כבר לא רוצה לשמוע שיהיה בסדר,
ואני לא רוצה לספר את זה לעצמי...

כבר אין לי כוחות לזה