שובו של המלך...
אלו היו הימים הטובים! זה היה תור הזהב! זו הייתה התקופה שכל נתין מממלכת השחקים "דרום" הסתובב בראש מורם ואמר: "אני? אני משם!" המלך ויר חייך בסיפוק והמלכה וינה, הידועה בכינויה - "שחרחורת", תפעלה את ענייני הממלכה משהו משהו, או בשפה אחרת - כהלכה! נופיה של הממלכה המדברית, האוויר הדליל ומזג האוויר - נטול הזעם המזרחי וחרפת העננות, הילכו כקסם על חסידי הממלכה. "האווירה שאצלנו..." התגאו כל הבריות. "החיוכים של המלכה - שחרחורת... הם שווים את כל הציפיות!" והמלך ויר? תשבוחות למחביר, קומפלימנטים כמים: "הנה שליט, שמתייחס אל נתיניו, מונרך שמדבר בגובה העיניים!" האמת היא ש"קנאות טריטוריאלית" לא הייתה נחלת כולם. תופעת הנדידה מממלכת צפון דרומה הייתה תופעה שכיחה ותמיד היה נחמד לשמוע את החברה, כשהחליטו לחזור סוף סוף לאיזו גיחה קצרה הביתה (לכור ההיתוך שנתן להם אזרחות בממלכת השחקים הגלובלית), "מחמיאים" למשטר הנוקשה של ממלכת צפון ומצהירים חזור והצהר: there is no place like home! וכמובן שהם התלחששו על ביתם החדש, זה שבדרום. מה שיפה בכל הסיפור הזה, הוא שהיו גם כאלה שהעיזו לנדוד לכיוון ההפוך... הם הסכימו לקבל את מרותם של השליטים דימור ו-דקדימון וגילו (לפחות חלק מהם) שזה בכלל לא נורא, שלפעמים זה כדאי, ואולי גם מותר: להנות מנוף אחר, ולשחק אותה תייר. "לבנו נאמן למדבר ולחול!" הם אמרו כשנתפסו פעם אחר פעם, בממלכה הצפונית, זו ששכנה ליד הים הכחול. "יש לנו מלך. מלך אחד! הם חזרו בדבקות והשאירו אותו, את מלכם, חשוף לקרינה, עומד שם, לבד... וקולו של המלך אז נמהל בסופה. הוא נוטש את המלכה ערומה, יחפה. והיא, השחרחורת שהתכוונה רק לטוב, בעיניה דמעה, ובכיסה - חוב! "חברים שלי, אחים שלי", קראה המלכה הרוטטת, "אני צריכה הפסקה, אני כמעט מתמוטטת..." "בשמחה המלכה!" הם ענו בנימוס, שוכחים ימים של אור, כשרכבו על הסוס. עבר שבוע, עברו שבועיים, חלף חודש, חלפו חודשיים. המלכה עדיין שומרת על דממה, ואת המלך, בלעה האדמה!!!!! "מתי רואים אותך?" התחילו הנתינים לקבל את הג'ננה, "עבר לידך חתול שחור, או שהחלקת על בננה?" "לאן נעלמת?" הם צועקים במרירות, "אתה לא עונה לפלאפון!" מתלוננים באגואיזם ובחוסר בהירות. "לא תקבל שום תשובה, רק שקרים", אלוהים אני מקבל בחילה רק מלכתוב את הדברים! הרוחות מנשבות, האווירה מתחממת... פתאום הם התעוררו, כל האוכלוסיה מתקוממת: "פעם עוד הייתי אופטימי... העסק נראה אבוד..." ביקורות של ביחד, טענות של לחוד. מהמלך הם הרימו ידיים, אבל המלכה עוד תחטוף: מצליפים, דוקרים ומפליגים במכות: "עד עכשיו, מה ששמענו, זה שקרים וחצאי אמיתות..." "ראבק, מה קורה???" מצטרף חבר חדש למגילה. הוא מתחכם ומוסיף, "ממש תיקים באפלה". והוד רוממותה קוראת ושותקת, מהארס והרעל היא אינה מתנתקת. "ומה עם הקופונים???????" מהדהדים הזעקות, מנקרים את הלב וחונקים את הגרון. אלו הם הקולות של נתיניה, שאי שם, בצפון... והנה לפתע, רוח קלה מנשבת. זה קולו של המלך! מזדעק כל השבט. הוא חזר, בגדול! הוא יצליח, הוא יכול... אל תבכי מלכתי/ הם יגידו סליחה/ אל תבכי מלכתי/ קומתם של בוגדים, היא קומה נמוכה גלימתו מתנפנפת, הוא אוחז בשרביט, על ראשו נוצץ כתר, זה מלכנו, תביט? קומתו הזדקפה, הוא מצא אדמה, רק תתן לנו לחזור, אנחנו נפריח את השממה! אל תבכי מלכתי/ טעינו, בחייך? אל תבכי מלכתי/ תני לנו לייבש, את הדמעה מלחייך... בתחנה לבאר שבע, עמד קטר, ומספרו... בברכת הזכרון הקצר duckwind ברווז רוח, שעלול לחולל סערה...
אלו היו הימים הטובים! זה היה תור הזהב! זו הייתה התקופה שכל נתין מממלכת השחקים "דרום" הסתובב בראש מורם ואמר: "אני? אני משם!" המלך ויר חייך בסיפוק והמלכה וינה, הידועה בכינויה - "שחרחורת", תפעלה את ענייני הממלכה משהו משהו, או בשפה אחרת - כהלכה! נופיה של הממלכה המדברית, האוויר הדליל ומזג האוויר - נטול הזעם המזרחי וחרפת העננות, הילכו כקסם על חסידי הממלכה. "האווירה שאצלנו..." התגאו כל הבריות. "החיוכים של המלכה - שחרחורת... הם שווים את כל הציפיות!" והמלך ויר? תשבוחות למחביר, קומפלימנטים כמים: "הנה שליט, שמתייחס אל נתיניו, מונרך שמדבר בגובה העיניים!" האמת היא ש"קנאות טריטוריאלית" לא הייתה נחלת כולם. תופעת הנדידה מממלכת צפון דרומה הייתה תופעה שכיחה ותמיד היה נחמד לשמוע את החברה, כשהחליטו לחזור סוף סוף לאיזו גיחה קצרה הביתה (לכור ההיתוך שנתן להם אזרחות בממלכת השחקים הגלובלית), "מחמיאים" למשטר הנוקשה של ממלכת צפון ומצהירים חזור והצהר: there is no place like home! וכמובן שהם התלחששו על ביתם החדש, זה שבדרום. מה שיפה בכל הסיפור הזה, הוא שהיו גם כאלה שהעיזו לנדוד לכיוון ההפוך... הם הסכימו לקבל את מרותם של השליטים דימור ו-דקדימון וגילו (לפחות חלק מהם) שזה בכלל לא נורא, שלפעמים זה כדאי, ואולי גם מותר: להנות מנוף אחר, ולשחק אותה תייר. "לבנו נאמן למדבר ולחול!" הם אמרו כשנתפסו פעם אחר פעם, בממלכה הצפונית, זו ששכנה ליד הים הכחול. "יש לנו מלך. מלך אחד! הם חזרו בדבקות והשאירו אותו, את מלכם, חשוף לקרינה, עומד שם, לבד... וקולו של המלך אז נמהל בסופה. הוא נוטש את המלכה ערומה, יחפה. והיא, השחרחורת שהתכוונה רק לטוב, בעיניה דמעה, ובכיסה - חוב! "חברים שלי, אחים שלי", קראה המלכה הרוטטת, "אני צריכה הפסקה, אני כמעט מתמוטטת..." "בשמחה המלכה!" הם ענו בנימוס, שוכחים ימים של אור, כשרכבו על הסוס. עבר שבוע, עברו שבועיים, חלף חודש, חלפו חודשיים. המלכה עדיין שומרת על דממה, ואת המלך, בלעה האדמה!!!!! "מתי רואים אותך?" התחילו הנתינים לקבל את הג'ננה, "עבר לידך חתול שחור, או שהחלקת על בננה?" "לאן נעלמת?" הם צועקים במרירות, "אתה לא עונה לפלאפון!" מתלוננים באגואיזם ובחוסר בהירות. "לא תקבל שום תשובה, רק שקרים", אלוהים אני מקבל בחילה רק מלכתוב את הדברים! הרוחות מנשבות, האווירה מתחממת... פתאום הם התעוררו, כל האוכלוסיה מתקוממת: "פעם עוד הייתי אופטימי... העסק נראה אבוד..." ביקורות של ביחד, טענות של לחוד. מהמלך הם הרימו ידיים, אבל המלכה עוד תחטוף: מצליפים, דוקרים ומפליגים במכות: "עד עכשיו, מה ששמענו, זה שקרים וחצאי אמיתות..." "ראבק, מה קורה???" מצטרף חבר חדש למגילה. הוא מתחכם ומוסיף, "ממש תיקים באפלה". והוד רוממותה קוראת ושותקת, מהארס והרעל היא אינה מתנתקת. "ומה עם הקופונים???????" מהדהדים הזעקות, מנקרים את הלב וחונקים את הגרון. אלו הם הקולות של נתיניה, שאי שם, בצפון... והנה לפתע, רוח קלה מנשבת. זה קולו של המלך! מזדעק כל השבט. הוא חזר, בגדול! הוא יצליח, הוא יכול... אל תבכי מלכתי/ הם יגידו סליחה/ אל תבכי מלכתי/ קומתם של בוגדים, היא קומה נמוכה גלימתו מתנפנפת, הוא אוחז בשרביט, על ראשו נוצץ כתר, זה מלכנו, תביט? קומתו הזדקפה, הוא מצא אדמה, רק תתן לנו לחזור, אנחנו נפריח את השממה! אל תבכי מלכתי/ טעינו, בחייך? אל תבכי מלכתי/ תני לנו לייבש, את הדמעה מלחייך... בתחנה לבאר שבע, עמד קטר, ומספרו... בברכת הזכרון הקצר duckwind ברווז רוח, שעלול לחולל סערה...
